חזרה לגלריה

" איך יניע את החושך?

  מוח מרחף לבדו על-פני התהום"

                                           דן פגיס,  "מוח"

מנקודת מבט של שלהי האלף השני, על סף המאה העשרים ואחת - מהו מעמדו של המוח האנושי? מנקודת מבט של  אמן קונצפטואלי כמו דב אור נר, שפעילותו נעה במרחב המוחי  של  הצבת בעיות  והגדרת משמעות - מה טיבו של דימוי המוח? המעבר של אור נר מפעולות מוחיות לדימוי עצמו  חוצה את עבודתה של שי זכאי שצילומי הצמות הקלועות שלה עוררו בו תחושת קירבה מיידית למקלעת המוח: גוש חי, אורגני, סבוך, שמתארגן על-פי חוקיות פנימית הכרחית, פונקציונאלית כל-כך,  סביב אותו אבר בגוף האדם: הראש. "נכון, איננו יפה", כותב דן פגיס, "אבל/  הוא בעל הופעה מעניינת:/  פיתולים אפורים-לבנים,/  שמנוניים מעט, מחליקים זה על זה./  תלתלי שיבה מפנים לגולגולת?/  לא, מוח אינו דומה/  לשום דבר בעולם, אולי רק למעי הדק./ "

הראש עצמו, הפנים והגוף אינם  מופיעים כחלק מהמערך הדימויי במיצב  של אור נר וזכאי. כבר בצילום הקנבס גדול המימדים של שי זכאי, שהיה נקודת-מוצא לסדרה כולה מנותקת הצמה מהראש והופכת לישות עצמאית, בעלת דינמיקה משלה  בחלל, מעוגנת רק באמצעות שתי סיכות-שיער.  הפעילות של  דב אור נר ושי זכאי היא פעילות כירורגית של ניתוק  וביתוק קרומי-עצם ושורשי-שיער, וחשיפת הדימוי העירום.  בהעדר ההקשר הגופני הטבעי להם, מקבלים שני הדימויים הללו, בעל כורחם,  מעמד מטאפורי:  המוח כצופן של החיים ושל האישיות האינדיוידואלית  וכמאגר  מצטבר של ידע, זכרון וחשיבה. הצמה כמשמרת ידע טבעי של  עשיה, קליעה  ואסתטיקה.  המוח כאגוז פנימי,   שמצפין את הידע בתוכו, הצמה  כצמיחה שופעת שמחצינה את הידע והיופי  ומתרגמת אותם לעין.  שניהם  בנויים על בסיס הפיתול,  ההכפלה  וההטיה  של   הידע - הפיכתו למורכב, לרב-מימדי,  לסבוך.  הרגש, הידע והזכרון כמהות מרובדת, תופחת, צוברת משמעויות,  מתעברת בפרשנויות  החודרות אחת אל תוך השניה.

האופן המטאפורי המופשט שבו מטפלים אור נר וזכאי בדימויי  מוח הצמה  מפקיעים אותם מהקשרים מיניים.  למרות העובדה  שדימוי הצמה הובא על-ידי  האמנית/אישה ודימוי המוח הובא על-ידי האמן/גבר,  ולמרות  המפגש היזום בין אמן מבוגר  (70),  החוקר את גבולות הזמן והחיים,  לבין אמנית הצעירה ממנו בשלושים שנה,  שעוסקת בנשיות ובצמיחה, הם איחדו את שני הדימויים למטאפורה אחת: המוח  אינו מייצג  שכלתנות  גברית מול "נשיותה" של הצמה, כי אם "קופסה שחורה" של ארועים רגשיים-שכליים   המוצפנים פנימה מול  מעטה טקטילי, פרוותי  המחצין אינסטינקטים גופניים.  מוח וצמה הם שני  אורגניזמים המשלימים זה את זה משני עברי הגולגולת. (זו עובדה ידועה שגברים מגדלים צמות, כמו גם שנשים, בדיוק כמו גברים, מצויידות באבר הקרוי מוח).

ההבדל  בין המוח והצמה טמון, פחות בהשלכותיהם  המיניות, ויותר ביכולת ההישרדות שלהם:  השיער הוא בעל יכולת התחדשות תמידית והוא שורד גם אלפי שנות  קבורה. המוח חסר את  היכולת הזאת. הוא נעכל  ומתאיין.  הוא נטען כל הזמן אך ברגע שניזוק - הנזק הוא, בדרך כלל, בלתי הפיך. הפגיעות הזאת מאיימת   על כל הפונקציות המוחיות, על כל מה שנאגר והוצפן במוח  בשנות שיאו, וכל מה שאוזל וניגר ממנו בשעת גסיסתו.  בעוד  ששי זכאי עוסקת בפיתול האין-סופי של הצמה  הקלועה,  מתעכב דב אור נר  בנקודות התורפה  של המוח, ובמיוחד במחלת האלדצהיימר, כמטאפורה לניגרות של "הזמן האבוד", לארעיות השדה האפרורי של תאי המוח, עד לאיונו המוחלט.  

נוכחותה של ה מ ח ל ה, והתגלמותה המטאפורית במוח הקרח  ובצמת הקרח הנמסים בטפטוף מונוטוני לתוך מיכל שקוף, קשורה בשאלה ההפוכה: שאלת אגירת הידע, שיטות צבירתו, ומידת השליטה בו לא רק בגבולות האנטומיים של גוף האדם, ובמרחב הפרטי של מוחו, אלא גם במרחב החברתי-פוליטי. המיצב כולל רשת של כבלים חשמליים, ההולכים ומסתבכים, לתוך מערכת של כספות פלדה נעולות, הניתנות לפיצוח על-ידי קוד-ממוחשב. הכספת היא מטאפורה מובהקת של המוח.  בניגוד למחשב אין לה מסך תקשורתי, והקודים שלה סודיים ופרטיים, ניתנים לפיצוח על-ידי בעל הצופן לבדו. אור נר תיכנת את הכספות בשני קודים תרבותיים: על האחת מהבהב שמו של פרוסט, ועקבות הזמן האבוד שלו, ועל האחרת מופיע שמו של המשורר פגיס שבשנת 1975 יצא ספר שיריו הנקרא "מוח" על שם השיר הארוך והמורכב בהקבץ כולו.  הכספות מעוררות לא רק את הדחף לבלום את קצב זרימתו של הזמן האבוד, אלא גם   שאלות של הצפנת ידע, מיונו, הסוואתו, העלמתו, והפעלת מניפולציות כאלה או אחרות עליו, שהפכו לשאלות קריטיות בחברה הטכנולוגית  של סוף המאה העשרים.

דב אור נר ושי זכאי מעבירים את דימויי המוח  והצמה דרך מסלול אלכימי, שמתחיל בברזל, עובר דרך קרח, ומסתיים בזהב טהור. ביניהם מופיעים הדימויים הללו בגלגולים נוספים כמו בצק  (חלה קלועה),  קולאג'ים  מצולמים, ציורי-קיר, ורישומי עפרון. במהלך המסלול הזה המוח והצמה נפרדים, מתאחדים ושבים ונפרדים זה מזה, תוך-כדי המעברים מחום מכסימלי (צמות הברזל  ומוח הברזל נעשו בנפחיה)  אל קור מכסימלי (מוח וצמת הקרח מונחים במקפיא חשמלי), ומחומר פשוט לחומר אצילי. דווקא מתוך נקודת המבט של שלהי המאה העשרים, שכביכול  פענחה את שאלת האינטיליגנציה האנושית והפיקה ממנה  את מירב התפוקה, מסמן המסלול האלכימי את גבולות הלא-נודע  של הקשר מוח - צמה, ומרמז על הגלגול המיסטי, הפולחני, שקשור, עדיין, למיסתורין של גוף ונפש,  לתעלומת הצמיחה והמחשבה, לקונפליקט בין האורגני  למופשט,  ולכל  מה  שמסתתר  במבוך הפיתולים של  המוח  והצמה.        

טלי תמיר