חזרה לגלריה

ה ו ד ע ה    ל ע י ת ו נ ו ת

ביום ג',  9.9.97 ,  בשעה 20.30,  תפתח בגלרית "הקיבוץ"  תערוכת היחיד (השלישית)  של

האמן גיל נאדר.  התערוכה "עדלאידע"  ממשיכה ומפתחת את עיסוקו במחקר חברתי הבודק את יחס החברה   הישראלית להומוסקסואליות, למיתוסים  גבריים ונשיים, ולמידה של גילוי והסתרה  בחיים הפרטיים והחברתיים.  נאדר יבנה בשני חללי הגלריה מיצב גדול ומורכב, הכולל סרט וידאו,  אשר יהווה סיכום פרוייקט  שנעשה  במהלך השנה האחרונה בשלושה מקומות שונים: בקיבוץ בארי,  בשכונת התקווה וברמת אביב ג'. בעבודות קודמות עסק נאדר בהסתרה, בחשיפה ובמהלך הדרמטי של "היציאה מהארון"  (התערוכה “הכובש את יצרו", גיל נאדר ומשפחתו, הגלריה בבורוכוב, תל אביב  ספטמבר, 1996)  ובמסגרת הפרוייקט הנוכחי,  ערך "ביקורי בית"  בביתם של חברי קיבוץ  בארי  (התערוכה "ביקורי בית" קיבוץ בארי, 1997)  בסלון ביתם של דיירי  רמת אביב ג'  ובדוכני השוק, אצל מוכרי הבאסטות בשוק של שכונת התקווה. בביקורים אלה הציע  נאדר למארחיו טיפול במסכת הזנה לפנים מאבוקדו, וכשפניהם מכוסות במסכה הקוסמטית  הירקרקה, דובב אותם על יחסם לנשים ולגברים, על חייהם החברתיים, על יחסם להומוסקסואליות ועל סובלנות ומצוקות אישיות.  הפגישות הללו צולמו בוידאו ובסטילס, ועובדו לסרט באורך של שעה שיוקרן בתערוכה, כחלק מהמיצב. 

בחלל הקדמי של הגלריה יוזמן הצופה לטייל בסביבה דמויית שוק, שתורכב מדוכני עץ הנדמים כמשמשים למכירת סחורות ביום, אך  הם פונקציונליים גם למגורי-לילה לנוודים, פועלים ומחוסרי דיור.  החלל הפנימי  יהפוך לסלון מוגבה, ממנו ודרכו ניתן יהייה  'להביט החוצה אל העולם', אל נופים ליליים.  כל חלל יוקף בפורטרטים מצולמים של המרואיינים. הצופים יחזו בסרט תוך כדי התרווחות בספה הסלונית ובכורסאות המרופדות.  בחלל זה יוצגו גם יצירות מהאוספים הפרטיים של דיירי רמת אביב ג' שהושאלו לאמן לצורך התערוכה.

נעילת התערוכה:  8.10.97             

בברכה,

טלי תמיר אוצרת הגלריה

מתוך הסרט: "...העולם שאני חי בו זה לא העולם שלך, אין לי את האפשרות להיות חייכני לאנשים כי הם יאכלו אותי, אני חי בספארי... העולם הזה הוא מגעיל, דוחה בכל צבע ובכל אמנות... השוק זה סוג של תרבות... בשוק אין אידיאולוגיה, יש פה מטרה בחיים, להרוויח כסף בכל מחיר... תרבות גרועה. גם להיות רוצח סדרתי זו תרבות, התרבות שלו זה לרצוח...אם יהיה לי בן הומוסקסואל זה יהיה טראומה... כמו כל אבא אני ארגיש המום, אני יהיה פגוע, אני יכעס עליו אבל לא תהייה לי ברירה, אני יצטרך להמשיך לחיות עם זה או לוותר על הילד... " (שלומי הקצב, שוק התקווה).