גלעד קידר מצייר נופים, דיוקן עצמי ודיוקנאות של אנשים מסביבתו ועל פי צילומים שונים. לכאורה ציור מסורתי וקל להבנה, המתבסס על ראייה, ציור המקפיד לשמור על קשר עם עולם מציאותי של מראות ודמויות. את המסורת הציורית הזאת של ציור דיוקן ונוף מקומי מפרק גלעד לגורמים: החל מהנחת היסוד הנשענת על תקופתה המובנת מאליה של הראייה, דרך ממשותם של המראות והדמויות, ועד לקיום הקונקרטי של חומרי הציור: המצע והצבע.
המודרניזם האמין יותר מכל בקונקרטיות של המדיום. "הציור אינו אלא צבע על בד", אימרתו המפורסמת של מוריס דניס, הפכה לנקודת המוצא בהבנת התפתחותו של הציור המודרני עד ההפשטה המוחלטת. המעבר מחומריותו של העולם אל חומריותו האוטונומית של הציור בתפיסה המודרנית פיצתה על העלמות הדימוי הממשי. בציור של קידר המשוואה בין חומר לחומר פועלת בכיוון ההפוך: העדר מצע ממשי לציור, בעל יכולת ספיגה וקיבוע של הפיגמנט, מטיל ספק עמוק בקיומו המשוער של העולם הנצפה. העובדה שקידר מצייר על רשתות של חלונות, ובתוך קופסאות פח, כמוה כהצבת קשיים מכוונים, כמעט עד הכשלה מודעת של הציור כולו. כך קורה שציור הנוף, שבו גגות אדומים מציצים בין צמרות ירוקות, נוף המזכיר בארגונו נופים סזאניים מוכרים, או נופים שצייר זריצקי בעקבות סזאן, הנופים הללו ספק נקלטים על משטח הרשת, ספק נעלמים בין נקביו.
"באתי ליחיעם / עשיתי את יחיעם"* , כותב ישראל אלירז על סדרת ציורי "יחיעם" של זריצקי. "אני פה / בתוך החיים / כורע ברך בפני / המה הבזבזני שמתרחש / נותן לחוץ להוביל / אותי אל נשמת הצורה / החיה בשלום עם הצבע / ההולך על ידיו ורגליו.." אלירז קולט בציורי הנוף של זריצקי את הבריאות הנפשית והביטחון הטבעי כמי שבא ליחיעם ומייד "עשה לו מקום", ללא סטיות ותהיות, עומד, כמו הצבע בשיר על ידיו ורגליו בתוך הנוף. קידר מצייר גם הוא נוף של קיבוץ, הקיבוץ בו הוא חי, קיבוץ מעברות. אך הוא אינו מתמקם בו בביטחון זריצקאי. קידר מותח מרחק עצום בין הנוף הממשי לבין הנוף המצוייר, פוער פערים בין העין לראייה, שואל על תקפותה של הראייה כהוכחה ניצחת לקיום הממשי. הפאתוס של הנוף הטבעי נבלם על הרשת, ומתפרק לפרורי פיגמנט ששרדו את המשטח המחורר.
הפורטרטים עומדים בפני קושי דומה לשמור על מידה רצופה של עמידות מבעד למשטח הרשת. בתוך אפלולית הקופסאות הם נאלצים להתמודד עם פרספקטיבות בלתי אפשריות ועם קיום קלאוסטרופובי המעוות את תויהם המדוייקים. קידר לא מנצל כאן את זכות השימוש ברדי-מייד כמצע מתגרה לציור, אלא מבקש לבטא בעזרת השחלת היד פנימה, למעמקי הצינור הקופסתי, מצוקה אמיתית של ציור שאינו חווה בבטחה את פשטות המבט ואת קיומו של הזולת בקצהו. האקספרסיוניזם הון-גוכי בעוצמתו, העולה מן הפורטרטים העצמים הללו – מעיד על כך שבסופו של דבר, מעבר לספק העמוק, נמצא מבט אנושי טורד וחסר מנוחה. המחללת, הרקדנית, מובארק הנואם והדייג נושא הדגים ממשיכים את שיגרת פעולתם מנקודה זו ממש.
* ישראל אלירז, "קצה קשה", הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת יחיעם, שירים 18-19.
טלי תמיר