חזרה לגלריה

תערוכה תמימה' מבקשת לדון ביסוד התמימות בתרבות הישראלית - תמימות של אנשי חלום ברי-לבב וישרי-דרך שלא שיערו בנפשם  את גודל המחיר שתתבע מהם תמימותם, ואת יכולתה  של אותה תמימות להתגלגל ולהסוות בתוכה את היפוכיה שלה-עצמה. התערוכה מפגישה באופן הפשוט ביותר - כפי שהתרחש המיפגש הזה בהיסטוריה הקצרה של התרבות הישראלית - בין תמימות המבט המתבונן בארץ ובנופיה לבין התמימות האדירה שנדרשה על-מנת לחנך דורות של נערים ש'טוב למות' בעד אותה ארץ ובעד אותם 'נופי מולדת'. אותה תמימות  של 'תמימי המבט', שידעה לקסום את נופי הכנרת והעמק, הניבה מתוכה שובל של מוות. והמתים, הרי לעד יישארו תמימים, כי הם מתו בעודם נערים, ו'המבט התמים' כך יזכור אותם: נערי נצח, תמימים לנצח. התרבות הישראלית זקוקה למיתוס-התום הראשוני כדי לתאר את עצמה, נאחזת בו כבמסכת-נעורים חיננית, נבנית מתוכו כחברת העתיד.  

אפשר היה להציג את 'התמימים' לבדם: את רחל גינסבורסקי (1906-1979) מקבוצת כנרת שציירה כבר בשנות השלושים את נופי הכנרת כהילה כחלחלה טבולה בחלום: רגע של תום אמיתי. את יהושוע ברנדשטטר, צייר תמים, שהחל לצייר בגיל מבוגר, וצייר בשנות השישים בתל אביב את נופי העמק כפי שנחרתו בתודעתו - מלאי עליצות ותמימות. את רון גנג (נ. 1951), חבר קיבוץ אורים, שמצייר את נופי הנגב והמדבר כאילו היה תייר מוקסם במאה ה-19, המגלה, לראשונה, ארץ בתולית ומבטיחה. אך המבט התמים לבדו גורר אחריו התרפקות נוסטלגית, געגוע למה שהיה ואיננו. מנקודת מבט של היום, זו הממוקמת בתוך החברה הישראלית ומשקיפה על המציאות הבלתי-ניתנת להכחשה של דחף לוחמני מתמשך וסרבנות עיקבית לפיוס, החזרה לצומת ההיא של התמימות - איננה יכולה להיות עוד תמימה ומתרפקת. היא בהכרח גוררת איתה את הקלישאה המובילה של החינוך הציוני, אותה קלישאה האומרת שאכן 'טוב למות', 'טוב למות בעד ארצנו'. מיתוס 'מות הגיבורים' של יוסף טרומפלדור, שצמח לא רחוק כל-כך מתכלת ים-כנרת, הפך בתרבות הישראלית למה שעדית זרטל מכנה "תכלית מרחיקת-לכת: חיסולה של חווית המוות באמצעות השעיית הקורבן ממותו ההיסטורי והפיכתו למת סמלי. לחי נצחי. "תל חי נצחי", כניסוחו של ז'בוטינסקי. מת חי, המתערה במותו אל תוך המחזוריות האינסופית של החיים והטבע"(1) הטבע - הרי הוא נחלתה של האמנות, והיא זו שמעצבת אותו בזכרון הקולקטיבי - טבע רך וחולמני, עולץ ומלנכולי בו-בזמן, קסום ומכושף -  הטבע של ארץ-ישראל. ובתוך מראותיו הקסומים של הטבע חוזרת סיסמת תל-חי, אותה הגדירה זרטל כ"מסע חניכה אל הישראליות" בכל- מיני וריאציות: זו של דב הלר שכתב אותה באדום על רקע ארועי מלחמת לבנון, זו של נפתלי נחמני, שהוסיף לה את המילה 'אמא', זו של שחר סלע שקיצר אותה ל'טוב למות', ושתל אותה בכד חרס ערבי, מוקף בחיילי-צעצוע, וגם זו שסדר ההברות שלה שובש, של צייר גרפיטי עלום-שם.

תערוכה תמימה מניחה, זה בצד זה שניים מהמרכיבים העיקריים של החברה הישראלית לאחר חמישים שנות עצמאות: התחושה החריפה  של אובדן התמימות האמיתית, אובדן שאין ממנו חזרה, ואת מלוא-משקלו של האובדן האחר: אובדן החיים. התרפקות על האובדן האחד, תביא, בהכרח, להדחקת האובדן האחר, ולכן הם נאלצים להתחבר זה לזה כתאומים סיאמיים בעלי גוף אחד. העבודה של אפרת נתן "אשרי ברי הלבב" מצרפת ציור של צייר ארץ-ישראלי  אלמוני, שצייר כנראה בשנות השלושים או ראשית הארבעים, רועת עיזים צעירה, אפופת-תום, על רקע נוף הכנרת, ומעליה ומתחתיה, בחיבור קולאג'יסטי, שניים מסדרת צילומים של נתן, הלקוחים מפרוייקט "עבודת גג" משנת 1979: בשניהם מופיעה גופיה של קיבוץ - בצילום אחד, הקרוי "קץ הישועה" היא תלוייה על מתלה דמוי אומגה על רקע השמיים, באחר נראית קבוצה של גופיות לבנות קשורות  ומפותלות, מסודרות בשורה, כארנבות שחוטות לאחר הציד.  הישועה שנרמזת באות הרומית האחרונה - אומגה ("אני האלפא ואני האומגה", אמר ישו למאמיניו, בהבטיחו להם ישועה), חסרה את האלפא. הגופיה מרחפת כמו צלוב בין גג  תל אביבי לבין שמיים חילוניים מנומרים באנטנות.

חנן כהן רוקם בשקדנות על דגל ישראל משפט המדבר על הסמיכות שבין המוות לתמימות - בין המלחמה ללידה, בין מלחמת המפרץ ללידת בנו הבכור - סמיכות שאין טבעי יותר מלרקום אותה על הדגל. ויואב וייס, במסגרת פרוייקט "עשר אצבעות", צייר, בהזמנת הגלריה, 'ציור ליום העצמאות': נוף ארץ-ישראלי טיפוסי, של שדות חרושים, שמיים כחולים, מגדל מים וקבוצת בתים אדומי-גגות, ובמרכזו - פטיש פלסטיק המכה בראשם של חוגגי יום העצמאות. אסנת יבין, צלמת ידיעות-אחרונות מסיטה את התערוכה אל ההווה, אל הפנטזיות, אל החלומות העכשוויים של החברה הישראלית. במבנה נטול-הירארכיה היא מציגה הצלבות של פורטרטים של דמויות מוכרות, יותר או פחות, בחברה הישראלית, תוך מתן ביטוי מודגש לחילוניות, למודעות העצמית, לתדמית נטולת-התמימות, או אולי, דווקא, תמימה בדרכה.

"איננו רוצים להיות חתני דמים". מצטטת זרטל איש רוח אלמוני של תנועת העבודה שנקרא יצחק לופבן, "איננו עם של גיבורים ואבירים. יותר 'טוב למות' בעד המולדת מאשר בעד מולדת זרה. אבל יותר מזה טוב לחיות בעד המולדת".דבריו של לופבן לא הפכו למיתוס שנקרא בקול בטכסי בתי-ספר, ולופבן עצמו נותר עלום-שם בתודעה הישראלית. ביום י'א באדר האחרון קרא ראש ממשלת ישראל  בנימין נתניהו לנוער הישראלי להמשיך ולעלות לרגל לקברו של טרומפלדור וללמוד את משנת-גבורתו. נתניהו, מן הסתם, לא הכיר מעולם את דבריו הנשכחים של יצחק לופבן. תערוכה צנועת-מימדים זו  מנסה להתעכב, באופן תמים כשלעצמו, בנקודת המגע  שבין התום לבין המוות - משא  שהציונות הביאה עימה לארץ-ישראל.

טלי תמיר