חזרה לגלריה

במובן האסתטי "מסומן" הוא שרטוט ראשוני של ייצוג,  או  ההפך מזה - סיכום שלו וצמצומו אל הסימן. במובנו הפוליטי, "מסומן" הוא זה שסימנו אותו בעיגול-מטרה, הבחינו בינו לבין הכלל האנונימי, והוא נפלט אל מחוץ לזמן ההיסטורי אל הזמן המיתולוגי. בפילוסופיה של הלשון "מסומן" הוא המשקע השכבתי או, לחילופין, ענן המשמעות המרחף  מעל ומתחת ל"מסמן" הלשוני  הקונקרטי, והוא חי תמיד בהיסט מסויים, בחיפוש מתמיד אחר התואם החמקני בינו לבין המושג אותו הוא מייצג.

סדרת רישומי הנייר של ברכה בן יעקב הקרויה "מסומנים" בנויה מהנחה עקשנית ורצופה של 'סימני-רישום' בעפרון על נייר שקוף. התהליך מתבסס על תרגום והטמעה של צילומי עתונות, צילומי ארכיון ואחרים לסדרה של נגיעות-עוקבות, ('טביעות-אצבע' של האובייקט), כשבן-יעקב מבקשת לבטל כל קונקרטיות ייצוגית ולהשאר עם האפרוריות השקופה, הדהה, ששרדה ברמה של סימונים. תהליך ה'סימון' הרישומי מצביע על תהליך היסטורי בלתי-נמנע שראשיתו ב'סימון' הדמות כבעלת מטען אידאולוגי מסויים, שיאו בסילוקה האלים  מתוך ההיסטוריה  וסופו בדיאלקטיקה מורכבת בין המקור לזכרון. מהלך ההשכחה -הנצחה של  האיש יצחק רבין ושל ארוע הרצחו משמש לברכה בן יעקב  מניע לעבודה ומודל עקרוני  למהלך כולו. אקט הרצח נעדר מן הסדרה, הוא לא קיים בה ויזואלית,  והיא ממשיכה  בסימון נתיב הדהיה של הדמות וזכרונה, עד הפיכתה לסימן, הרחוק  מן המקור ומוסט, בהכרח, ממימדיו האמיתיים.  יחד עם יצחק רבין מופיעים בסדרה 'מסומנים' אחרים, כאלה שסומנו באקראי, או במתכוון: אמיל גרינצוייג, אנואר סאדאת, מרטין לותר קינג. סדרה של רישום-סימון אפרורי, האוסף את הדמות  למיכלול  הסמלי האופף אותה.  

בן-יעקב מסמנת מסלול קשתי רחב של הזכרון המתחיל הרבה לפני ארוע הרצח: ראשיתו במרחבי-נוף מדבריים באזור הערבה, שם חיתה שנים רבות. הדממה הרכה של החולות והמדבר, נבנית לתוך פורמאטים ארוכים ומונוטוניים, ובונה משך-זמן אפי נטול-הפרעה. ההמשכיות הזו נקטעת ומשתבשת בכל מובן - קצבי, אפי, פורמאלי ותוכני - בעקבות רצח יצחק רבין, ב-4.11.1995.

כשנה לאחר הרצח, בן-יעקב מבצעת תפנית חדה, כשהיא אינה מסוגלת לחזור  לשגרת השקט והריכוז של ציורי הנוף המתמשכים. הפורמאט מתרבע, הנוף נעלם, והקטסטרופה - או החרדה שגאתה בעקבותיה, תופסת את מרכז הפורמאט. סדרות הנופים והמנהיגים מלוות שתי קבוצות רישומים קטנות יותר:  תקריבי ידיים, פוכרות-אצבעות, סימן לסערת-נפש, לחרדה, לאי-שקט בולט. וסמנים  של הזכרון הבוטני הארץ-ישראלי, רישומים יחידים בצבע, בתוך האפור: רקפת, נורית, דם-המכבים, עלה בשרני של צבר. במבנה של דפים מלוח שנה (שורת העיגולים הלבנים מסמלת חורי-תלישה) אין אלה ציורי-פרחים של בוטניקה מאויירת, אלא  סמני-תרבות, ויותר מזה: סמנים של  גבולות תמימותה של התרבות הישראלית.

קלמנט מעיין הוא אמן דפוס רשת שהתמחה, לאחרונה, בהדפס מיניאטורי. הכותרת "אנשים" מתארת מיגוון עצום של וריאציות שמתהפכות ביניהן - חלקן בשחור על לבן, וחלקן בלבן על שחור. מה שנראה כאין-סופי מתגלה כחוזר על עצמו, ומה שנדמה כייחודי מתגלה כניתן להיפוך ולשחזור. הפנים שרושם מעיין עשויות בסגנון אקספרסיוניסטי - תוי פנים קונטרסטיים, כבדים, מעוותים מעט, רחוקים ממושג היופי הקלאסי. אך מה שמקבע את אופיים הוא המיקבץ שלהם יחד והאחידות בגודל ובצבע - קבוצת קורבנות? פלוגת חיילים? מחזור תלמידים? חברי קיבוץ? קלמנט מעיין לא מוסיף שום אינפורמציה, אך משאיר אותנו עם רושם של זכרון, עם אסוציאציה של הנצחה, שמתוך הריבוי והגרוטסקיות הופכת לאירונית. האם הפרוייקט הזה הוא פרוייקט הומני?

הפורמאט המיניאטורי הוא פורמאט נדיר באמנות העכשווית. קלמנט מעיין מצליח ליצור 'מיניאטורה  מונומנטאלית' - הן מבחינת הריבוי והגיוון והן מבחינת הסכמאטיות של הסגנון. למרות מדיום ההדפס, מדגיש מעיין  מרכיבים של תחריט: קויות אינטנסיבית, על בסיס  שחור-לבן. אך לא מדובר כאן באימפרסיוניזם מהיר ומתחלף, אלא בחריש עמוק של תוי פנים, שמתעוותים עד לשדיות שטנית. ראשים אנושיים שמחליפים צורה עד לגולגולת משחירת-עיניים. אפשר להיזכר במסכות תיאטרון של הטרגדיה היוונית, על מנת להבין את הקשר שבין הדרמטיות הטראגית מצד אחד לבין ההגזמה המזדייפת, מצד שני. מתוך הדואליות הזו ניזונה הסדרה "אנשים" של קלמנט מעיין. 

ארנה גולדנברג - וידאו קטטוני - קטטוניות:חזרה מונוטונית, חסרת היגיון, על מוזרויות של תנועה, מבלי יכולת לפרוץ אל מצב של גיוון וואריציה. הקטטוניות מעידה על מצב נפשי אקוטי, קיצוני, הנוצר מהצפה אדירה של חוויות רגשיות עד-כדי הצורך הדחוף להתגונן מפניהן באמצעות ניתוק  מהסביבה  והקפאת התנועה. עבודת הוידאו של ארנה גולדנברג  מורכבת משני דימויים קטטוניים הנעים בשני מסלולים: אצבע אחת שעוברת שוב ושוב על שולי המסך במסלול ריבועי, כשמרכזו נותר ריק, והחיכוך שלה מוגבר לצרימות קשות. ותנועה מעגלית סביב-עצמה, לבושה בחצאית סגולה, מצולמת מלמטה. המסך מתמלא בעיגול-החצאית ומתרוקן מחדש, וחוזר חלילה. מידי פעם מתגלה צללית של ראש, ונעלמת. זוית הצילום היא זוית מציצנית של 'מתחת לחצאית' - מעין חיבור בין פרובוקציה ילדותית לבין אקט אמהי-פרימיטיבי של הכנסת הצאצאים מתחת לכנפיה הרחבות של החצאית. אך בעקרו של דבר, התנועות נשארות סתומות, נואשות, מנותקות זו מזו ללא חיבור ממשי,  משדרות אותות מצוקה לסביבה, אך לא מסוגלות לפרוץ את המעגל. 

השימוש בשני מסכי-וידאו מאפשר דיבור כפול שאינו מדובב ואינו מתואם. הצלבה של תמונות או ג'סטות גופניות שאינן פוגשות זו בזו בשום מצב וכל אחת מהן שואפת אל השוליים הקיצוניים של השפיות. תנועה אחת (תנועת האצבע) נעה כל הזמן על השוליים, לוחצת עליהם ופוצעת אותם, והשניה, המעגלית, מגלה אפלה כהה שאינה חושפת, אפילו, אברים אינטימיים.  התנועה המונוטונית מתרחשת כסוג של אוננות-עצמית, אך ללא שיא, אוננות  שמבקשת לגרות  ולהתגרות מתוך מצב אטום, גולמי ובועתי. בגיליון "סטודיו" שערך מאיר אגסי, אותו הקדיש לאמנים אאוטסיידרים שלא צלחו את מחסום האמנות התקנית, הגדיר את האמנות האאוטסיידרית ככזו המתפקדת כ"מטוטלת בין גרביטציה לציפה, בין שפיות לשגעון, בין שוליים למרכז". עבודת הוידאו של ארנה גולדנברג  נמצאת באזורים האלה, ומרשה לעצמה, באופן נדיר,  להחצין עילגות אוטיסטית שלשווא מנסה  לפרוץ את מעטה הזכוכית. גולדנברג מעיזה לגעת במצבי תקיעות נפשית של נערה-אשה הגוזרת על עצמה אנורקסיה של גירויים, וכל ניסיון לגלוש מתוכה החוצה מסתיים בהשמעת צלילים צורמים.  היא מצביעה על מצבים קיצוניים כאלה כמצבי-נפש חתרניים שיכולים להתקיים גם  בנפשו של אדם בריא,  או כניסיון חסר-תוחלת לחדש, להפתיע ולפרוץ  מחסומים. מעין אשליה של התקדמות שמדשדשת באותו מקום. 

אמנות פוליטית - אופציות  פתוחות

מיד אחרי הרצח הוצפתי בפניות להציג אמנות המגיבה לרצח יצחק רבין. וסירבתי. לא רציתי להגרר לתגובות מהירות, נחפזות, אמוציונאליות וחסרות ערך אמנותי. היכולת של אמנות להגיב על אירוע ספציפי היא מוגבלת ביותר. אפילו הגרניקה, עם כל פרסומה וגדולתה, הרחיבה את גבולות הארוע הספציפי של הפצצת העיירה גרניקה בידי הגרמנים ב1937- למערכת של סימבולים אוניברסאליים שביניהם סוס ורוכבו, אם וילדה, נערה מחזיקת נר, אמן מזוקן מטפס על סולם ואף לא מטוס הפצצה אחד. האמנות זקוקה למרחק, למידה של הכללה, למתח בין הדימוי לבין החיים.

האמנות הישראלית מתקשה עוד יותר להגיב לאירועים פוליטיים הקשורים למציאות המיידית.  הזמן קצר מכדי להכנס לעומק הסוגיה הזו, אבל אפשר להזכיר את טראומת ההתגייסות הנובע מחברה אידאולוגית מובהקת המגייסת את אמניה למען מטרה כללית, את עוצמת האירועים ודחיפותם המונעת כל אפשרות של מרחק-תגובה, את הצורך הדחוף לברוח אל עולם פרטי, מוגן ושפוי, את החשש הלגיטימי מפלקאטיות, מחד-משמעיות, מתעמולה.  לציבי גבע לקח שנים רבות להיחלץ מדימוי  האמן 'תומך הפלסטינאים' שדבק בו בראשית דרכו  כי כתב בעבודותיו 'ערה' ו'ערערה' ו'אום אל פאחם'.  תהליך הרחבת מעגל המשמעות של העבודות של גבע והיכולת להבין אותן ברמה הפרטית-ביוגרפית שהיא גם פוליטית ואנושית בו-בזמן היה תהליך ארוך וממושך שהתעמת עם הנטיה לסיווג מהיר ורדוד של האמנות הויזואלית.

מה שניתן היה לעשות בתיאטרון ובספרות הכתובה היה קשה לבנות באמנות הפלאסטית, מעצם היותה אמנות המשתמשת בסמלים ובתמונות. בכל-זאת, היות והגלריה הזו היא גלריה של התנועה הקיבוצית המזוהה עם תנועת העבודה ושמאלה מזה,  הרגשתי שאינני יכולה  לעבור לסדר היום וחשוב שיהייה לאירוע הזה ביטוי בגלריה, גם אם הממסד האמנותי יתייחס לכך בספקנות.

ביום הזיכרון הראשון לרצח, נובמבר 1996, הוצגה בגלריה התערוכה 'כיכר העיר' של גיא רז שקבעה את כיכר העיר כאתר טעון ומיוחד, וקישרה בין המסורת הכוחנית של הכיכרות בהיסטוריה החברתית כאתר-שיפוט, הוצאה להורג, הפגנות ואלימות לסוגיה, כמו גם חגיגות וסמלים לאומיים אחרים, לבין הכוחנות שהכריעה את יצחק רבין עצמו באותו ערב גורלי, בו  נהנה מכוחה של הכיכר וספג את כדורי מותו. העבודה 'כיכר העיר' מיקמה את ההיסטוריה של רבין עצמו במסלול לינארי של תרבות הכוח הישראלית, שהוא עצמו היה ממיסדיה ומקורבנותיה. הטקסט של עדית זרטל שנכתב לקטלוג התערוכה של גיא רז,  מרחיב את הנושא ונמצא כאן, וגם, כמובן, עדית עצמה שממשיכה לנהל איתנו דיאלוג בנושא ואל כך אנחנו מודים לה ומעריכים את שיתוף הפעולה עימה.

ביום הזכרון השני ליצחק רבין, הקדשנו שני קירות בגלריה, במהלך חודש נובמבר לשלוש עבודות שנעשו בעקבות הרצח. זו היתה מיני-תערוכה, במסגרת צנועה אך כזו שהמשיכה לאסוף את מה שנראה לי כבעל עניין וערך בנושא. הצגנו אז את העבודה של דגנית ברסט שנעשתה מיד לאחר הרצח.... עבודה של רלי דה-פריס של בלאטה סדוקה ומעליה המשפט "סרק, סרק", משפט שעד היום מהדהד בזיכרון ולא פוענח. אולי משהו מהחידה ייפתר בדיון שאמור להתנחשל מחדש במשפטו של  חגי רביב. העבודה השלישית, של ורד חירותי התייחסה לסטיקר 'שלום חבר' אותו היא עטפה בשעווה עד שהוא נעלם כמעט. גם בעבודה של גיא רז, היתה סדרת צילומים שתעדה את הכיכר כאתר זיכרון המשמר את סימני השעווה של הנרות. רז תעד את הסימנים בצילומים לאורך השנה הראשונה, משלב היותם מערכת כתמים צבעונית ומפותלת ועד למחיקתם  והפיכתם לכתם עכור ואפרורי, כמטאפורה לזיכרון ההולך ודהה.

התערוכה הנוכחית, של ברכה בן יעקב ממשיכה את העיסוק הזה ממרחק יותר גדול. במבנה הבסיסי שלה היא  מצטרפת לאמירות המורכבות על הקשר המסוכסך שבין החוץ והפנים בחיי היומיום בארץ - על מציאות חיצונית שחודרת באלימות ומפריעה רצף פנימי ללא יכולת לאחותו מחדש. התערוכה הזו נעה על ציר של זמן - החל מעבודות הנוף המדבריות, שהן העבודות הדוממות והמרוכזות, והרצף שלהן איננו מופרע. אירוע הרצח לא פעל מיד את פעולתו. שנה לאחריו החלה ברכה בן-יעקב לעסוק בפורטרט של רבין, דרך אירועים טראומטיים אחרים - בעיקר פיצוץ האוטובוסים שבעקבותיו החלה לעבוד על  ציורי נירוסטה המתארים קרעים והריסות. הפורטרט של רבין רגוע, מחויך, שייך לדמותו כפי שנתפסה לאחרונה - כמעין סבא טוב-לב, כמעט קיטש רכרוכי. אבל ברכה עסוקה כבר בסימן של הסימן, ולא במקור. גם הטכניקה שלה - רישום עפרון על נייר שקוף מונח על רשת דקה - מסנן את הקווים ומחליש את מגעם הישיר, כשהוא מתרגם אותם לסימנים. ממרחק הזמן  האירוע של רצח רבין התרחב והתחבר לאירועים נוספים מסוגו - רצח פוליטי כתופעה, דמויות ששילמו בחייהם על מעשיהם  המדיניים ועל אמונתם. הרובד השלישי בתערוכה מטפל בפרטי ביותר - ידיים אחוזות זו בזו באי-שקט מופגן, בחרדה, במתח פנימי. הרובד הרביעי הוא שורת הפרחים שצוירו כדפים בלוח שנה המכילים את חורי התלישה - שוב, סימנים של תרבות ישראלית, של בוטניקה שהפכה לקודים פנימיים: דם המכבים כשם של פרח, רקפת,  צבר ונורית. כל גיליון בצבע אחר, אך אחיד בגודלו.

מקבץ הרישומים הללו של ברכה בן יעקב אינו מכיל כל צליל אלים באמת, ואין זו, ללא ספק אמנות מחאה במובן המוכר של המילה. דווקא האפרוריות חסרת הצבע, הסידור הנוקשה של הדמויות, השקיפות שלהן והעובדה שהן כבר לא במעמד של בשר ודם אלא יותר של סימן או קוד מסוים היא שהיתה חשובה לי כתזכורת של המציאות הישראלית, העמוסה הנתונה להטיות מילוליות, לתהליכי זיכרון  כל-כך טעונים ומסובכים, ועל-כך תרחיב עדית זרטל בדבריה. המקבץ הזה של הדפים השקופים שוקע בדממה ולא בקול צעקה לא כי זוהי תערוכה של 'שמאלנים יפי נפש' אלא כי זו תערוכה על מציאות של מסלולים מקבילים שבה האפשרות לצייר נוף - אחד האקטים האמנותיים היותר מסורתיים ומעידים על קשר למקום, נעשה בלתי אפשרי, כי  הפנים, תופסים את הפריים החרדה העמומה שבה מתנהלים החיים כאן אינה נפתחת בקלות כל-כך אל מרחבים שקטים. זו תערוכה שמדברת על הפרעה עמוקה ועל חרדה קשה, וגם אלה, אם יכללו במונח 'פוליטי', כי אז, אולי, הפוליטי היה שפוי יותר.

טלי תמיר