חזרה לגלריה

חומה ומגדל ומילה וגפרור

בראשית העבודות הללו היה הטקסט: טקסט כתוב צרפתית, שהודפס בעתון יומי צרפתי, בשנת 1992: ראיון עם הגב' בייר (Bier), שדיברה על הצוענים והשוותה אותם ליהודים: "הצוענים, אמרה הגב' בייר בשלווה, כמו היהודים, עושים עסקים, עניינים לא-בדיוק כשרים, מסחר... אבל הם לא מסוגלים לעבודה אמיתית..." לא יותר מנימה אנטישמית-גזענית רגילה שצרבה, דווקא הפעם, בניסוח הספציפי הזה, בתאריך המאוחר הזה, את תודעתו של אביתר שטרן, אמן ישראלי שחי באותה תקופה בפריס, והשאירה בו כווייה עמוקה. כל עבודה שהוא יעשה במשך השנים הבאות תקבור מתחתיה את הטקסט הזה, והוא ישמש אותו כמו גרונד לבן, שמהווה בסיס הכרחי לעבודה. הטקסט הזה, בנאליה של גזענות בשנות התשעים של המאה העשרים, יבצבץ מתחת לשכבות של שעווה, דפי ספרים, דשאים מלאכותיים וקונסטרוקציות של גפרורים קטומי-ראש שמאכלסים את עבודותיו.

שטרן היה מועד לפגיעה הזו: במשך 12 שנות ישיבתו בלב-ליבה של אירופה הוא עסק בנושא השואה, חפר בתודעה ההיסטורית, וגירה את קצות-עצביה. בסדרת עבודות מראשית שנות השמונים שהחל בארץ והמשיך לפתח בפריז1הוא בנה קרמטוריום כנקודת מוצא לשהייתו שם, וכנקודת חיבור לבית בו גדל, בית של הורים שעברו את השואה ושמרו על סודה האפל בינם לבין עצמם. חווית השתיקה האפלה היא חוויה מרכזית בתודעת "הדור השני". יותר משהוא גדל על ברכי הזוועה עצמה הוא גדל בצל השתיקה עליה, בצל הניסיון הנואש והמאומץ להפנות את מבטם של הילדים, שנולדו לאחר הטראומה, לעבר עתיד טוב יותר. וככל שההורים הדגישו את העתיד כך גדל וצמח צילו של העבר מאחורי גבם, והתעצמה נוכחותו של הסוד. עבודתו של אביתר שטרן עוסקת בדיפוזיה הסמויה - בתהליך בלתי-נראה של הולכת חומרים - משכבות העומק הקבורות אל המישור החיצוני הגלוי, תהליך שנראה לכאורה בעל פוטנציאל קונסטרוקטיבי, אך מתגלה כמעורער ורעוע, על סף התפרקות.

המישור הגלוי של העבודות (המונח על שכבות השעווה המכסות את הטקסט הקבור), עוסק כולו בהיסטוריה הקרובה, הקצרה של האתוס הציוני-ישראלי. נוצר מגע מרובד, אך מנותק, בין תת-מודע אירופי שממשיך לפעום ולהתקיים מתחת לפני השטח, לבין המאמץ האדיר של התרבות הציונית לעמעם ולהדחיק ולהסוות את קיומו ומשקעיו. המקורות הויזואליים המזינים את עבודתו של שטרן הם ספרי הסטוריה של תולדות היישוב, גיליונות של "דבר השבוע" ו"במחנה" - חומרים שהיה להם חלק נכבד בעיצוב הזכרון הקולקטיבי הישראלי ובקביעת דמותו החיובית לדור העתיד: חלוצים שריריים, חיילים וחיילות לבושים במדי צה"ל, מבנים שנבנו, צינורות שהונחו, פורטרטים של מנהיגי היישוב וצילומים הרואיים של יישובי "חומה ומגדל". שטרן משתמש בארכיון-צילומים פרטי ומקרי למדי, שאינו ממויין ואינו מסווג, אך משמר את מאמץ ההבנייה של התודעה הציונית. אין זה ארכיון אלטרנטיבי שדוחה את "הסיפור המרכזי" ותר ללא הרף אחר סיפורו של ה"אחר", במובן שדיבר עליו פוקו, כשטבע את המונח "ארכיאולוגית הידע", והגדירו כ"ריבוי עובדות נטולות קשר פנימי הכרחי, וכתנועה בין מוטציות, טרנספורמציות ושברים".2למרות הטיפול השכבתי, המבקש "חפירה" פנימה, החומרים הארכיוניים של שטרן הם חומרים מוכרים, אולי, מוכרים מידי, כמעט איקוניים בתרבות הישראלית, ואותם הוא מפזר בתוך השדה שלו, הצומח על טחב גזעני  מוסווה. שטרן מפרק את אחידות "הצילום הממלכתי", נוסח "דבר השבוע" ו"במחנה",  ומשבש את הניראות הסדורה שלו. הוא לא פועל מחוץ לידע המוכר אלא בתוכו ומתוכו ושם, "במרתפי הארכיונים", כביטויו של גדעון עפרת, הוא מאתר את שבריו של הסיפור המרכזי.

הצילומים ההיסטוריים, כולם בשחור-לבן, משמשים לשטרן בסיס לרובד השלישי והעליון של העבודות החורג לתחום התלת-ממד: משטחי דשא מלאכותי ירוק וקונסטרוקציות עשויות גפרורים. המישור הזה, שהוא, לכאורה, הקונקרטי משני האחרים, מגלם במהותו, ופעמים רבות גם ב"ארכיטקטורה" שלו, את הספירלה הפנימית של תהליך הזמן והתודעה, שהולכים וקורסים פנימה, וחוזרים אל העבר, בתאוצת-התפרקות. מגדלי הגפרורים של שטרן הם מין פרפראזה ממוזערת על אמביציית הכוח והשליטה של תפיסת "חומה ומגדל". מערכת גפרורית אימפוטנטית, המשליטה את מושג הארעי והזמני בצד רגעים של נאיביות גדולה, רגעים של חלום על ים ואניות, בתים ושמש, הבנויים מגפרורים, שראשם -פוטנציאל הבערה והחיות שלהם - נקטם ונימול.

גם אם אין הוא הראשון להכריז על התפרקותו של האתוס הציוני, מה שמייחד את עבודתו של שטרן הוא ההדהוד הטורדני, הלא-נותן-מנוח של מחשבה גזענית, בת הזמן הזה ממש, כבסיס לחפירה שלו בתוך ספרי הזכרון של התרבות הישראלית. תוך כדי בניית הדיאלוג בין החלקים הספרותיים לחלקים הפלסטיים, נוצרים קישורים שבאים "ממקום של רודף ונרדף, מן הבורות השחורים ומקניוני הענק האפלים למחצה של הדור השני"3. הקישור המטריד הזה דורש נקיטת עמדה כלפי ההיסטוריה שלך-עצמך, ומחייב אותך לבדוק מחדש את טיב התלות הלא-מודעת  שבין רובדי הזכרון ההיסטורי. באמצעות העימות הדיאלוגי שהוא יוצר בין כוח וחולשה, בין צילומים מתעדי-עוצמה לבין מגדלי גפרורים עתירי תמימות ילדית ועל-סף התפרקות שואל שטרן שאלות על טיבו של הכוח שנבנה על בסיס טראומת השואה: כמה ממנו נבנה על אשלייה של אופטימיות, כתפאורה של ממלכתיות מגוננת, כמה ממנו איננו חסין בפני החילחול העמוק של האימה, כמה ממנו  מדחיק את אופציית הגזענות כאופציה הניצבת בפתחה של התודעה האנושית ועלולה לתקוף אותו מכל כיוון - מכיוון הרודף, ובסיטואציה שונה, מכיוונו של הנרדף.