אייל אדלר-קלנר – ילדות מופרזת

סימה מאיר - בדיקת רקמות

אלי קופלביץ - Art Police

1.10.1999 - 6.9.1999

המצב הבסיסי בציורי הטמפרה של  אייל אדלר-קלנר ובדפים קטני המידות של אלי קופלביץ', הוא תמיד נזיל, גמיש, מוזנק לשמיים או מקורקע לגמרי, לא-מחוייב למציאות וככזה - חסר סיכוי מראש. הפער הבלתי-ניתן-לגישור בין הפנטזיה על "60 שניות של תהילה" (או על תערוכה במוזאון) לבין חוסר הסיכוי להחלץ מן הסתמיות האנונימית  ולהפוך לדמות ידועה הזוכה להגדרת-מעמד ולתשומת לב מן הסביבה, מטעין את עבודותיהם של השניים בייאוש מלנכולי ובאירוניה עצמית.

כמו בעולם הקומיקס, גם אצל אדלר-קלנר (29)  וגם אצל קופלביץ' (46) ישנו גיבור מרכזי שעובר הרפתקאות, מבצע פעולות הרואיות ומנהל דיאלוגים עם קהל-שומעים בלתי-נראה. הדמות הזאת היא דמותו של האמן והסדרות עוסקות במצבו האישי  של האמן וביחסו לעולם האמנות: אדלר-קלנר מצייר את עצמו לבוש תמיד במכנסי ג'ינס כחולים וחולצה אדומה, ונעול בנעלי התעמלות מפוספסות. קופלביץ' מאמץ לעצמודמות קרימינלית לבושה שחורים ורעולת פנים, כמו שודד בנקים. בשני המקרים מופיע האמן ללא כל אטריבוטים מסורתיים, אלא בדמותו הסתמית של "כלאדם", שמתמרן מנקודת האפס של חייו אל תוך שורה של פנטזיות ומצבים המדגישים את מעמדו האנטי-הירואי.

נקודת המבט של שני האמנים היא נקודת המבט של המציאות היומיומית שבה הם חיים: אדלר-קלנר הוא אזרח שפוי ומנומס המתפרנס כפקיד-זוטר בבנק, הצריך, מידי יום, "לסגור קופה" ולמנות את השטרות (עד שיום אחד בורח לו הדיוקן של משה שרת משטר של עשרים שקל, וניצב מולו בדלפק), וקופלביץ' הוא חבר קיבוץ מן השורה, החי הרחק ממרכזי האמנות העירוניים, ללא כל דיאלוג עם אמנים, אוצרים או  גלריסטים מקומיים, ומפתח, בבדידותו דיאלוג פנימי עם הזיותיו הפרועות ביותר. משתי הזוויות האלה נראה עולם האמנות ורגעי התהילה שהוא אמור להעניק כמחוזות רחוקים והזויים, מחוץ לטווח ההשגה. הפער הוא כל-כך גדול, והאפשרות לצמצמו לא נראית לעין עד שניתנת לגיטימציה מוחלטת לכל אופציה, סוראליסטית ככל שתהייה:  אדלר-קלנר מפנטז על תערוכה במוזיאון ומצייר את עצמו ניצב בהירואיות בחזית מוזיאון תל אביב, מוקף אריות כדניאל בגוב האריות ("תערוכה במוזאון מס. 1"), וקופלביץ', מתוך אדישות של ייאוש, מדבר אל עצמו ואל ציוריו ("Serious Disruption") ומפנטז על פעולות קרימינליות כנגד "משטרת האמנות".

מהי "משטרת האמנות"? קופלביץ' מצפין את זהות "השוטרים" באמצעות מספרי הטלפונים הרשומים בעבודות - טלפוניםשל המוזאונים החשובים, האוצרים המרכזיים ועורכי עתונים.  האם נגזר עליו להשאר בבועה השקופה שלו, אי-שם בצפון, ולהיזון רק מקריאת שמות של מוזיאונים, אמנים וגלריות וחיוג מספרי הטלפונים שלהם? או אולי ייקח את העניינים לידיים ו"ישדוד" מעט תשומת לב? בפנטזיה הקרימינלית שלו מכוונת הדמות רעולת הפנים אקדח ויורה בהם, בכולם. אך כפי ש"פעולת הקומנדו הימי" של אדלר-קלנר מסתיימת, לבסוף, בשיחרור דגי טונה מקופסת שימורים  של "ויליגר" חזרה אל תוך הים, כך האמביציה של קופלביץ מסתכמת ב"דפים מצויירים, נטולי הקשר אפקטיווי, אדישים וכמעט עויינים את העולם אליו ייחשפו. לא אמנות, אפילו לא אמנות גדולה, אלא דפי נייר ישן ומצהיב, ספוגי צבע". כך, במין אבסורד דאדאיסטי המוציא את האויר מבלון ההרואיות והפאתוס דוחים אדלר-קלנר וקופלביץ' את אופציית האמנות הגבוהה, המבטיחה, ובוחרים מבין כל ה"אפשרויות המרצדות" את זו שמובילה אלTASCHEN   (הוצאת ספרי אמנות בפורמאט של ספרי-כיס פופולריים), או את Arteartour: אלה, בסופו של דבר, מתגלות במלוא כוחן החתרני.    

 

בדיקת הרקמות של סימה מאיר

סימה מאיר מטפלת בתהליכי השתנותם של מיתוסים תרבותיים גדולים לאתרים ממוזערים של בורגנות וביתיות. נקודת המבט שלה ממוקמת בתוך החברה הקיבוצית, ומשם היא מתבוננת בתהליכי הביות והמיזעור של רעיונות המהפכה והמרד: סוציאליזם ושיוויון, קירבה ראשונית לטבע, צניעות וסגפנות, אהבת הארץ ונופיה ומעמד האשה. בראשית שנות התשעים החלה מאיר לבנות קנה-מידה מטאפורי למה שסימל את המיתוסים המרכזיים ההם: היא גידלה ו"גיננה" קקטוסים זעירים באצבעון, ציירה בולים ישראליים המתארים נופים ואתרים ושיכפלה את "צפורי ארצנו" בתפזורת של דף אלבומי מתוך ספר. כך היא הצליפה באירוניה ב"מרחבי" המסורות הגדולות שליוו את התרבות הציונית בראשיתה - מיתוסים שעברו תהליך של חיפצון וניוון והתקבעו כתעשיית סמלים ביתיים.

לא רק תהליך המיזעור והביות מרתק את סימה מאיר אלא גם הצבתם של כל אלה על-גבי מצע, שתכונתו הבסיסית ביותר היא היותו תחליף פרקטי ויעיל - לוח הפורמאיקה. מבריקה, קרירה, ודוחה כל כתם המבקש לדבוק בה, מהווה הפורמאיקה  ביטוי מושלם של מיתוס אחר - מיתוס הנוחיות המודרני, המבקש להסיר כל כובד מיותר, כל עומס-יתר או כל רבב של סבל גופני או נפשי, העלול לשבש את הזרימה הקדושה של היומיום. כנגד הדיקט החשוף, הערום שהיה למצע הסמלי של "דלות החומר" הסוציאליסטית, דיקט שסופג שריטות וכתמים, צבעו משתנה, והוא שומר על חמימות הגוון, מעמידה סימה מאיר, חברת קיבוץ דליה, את בן-דמותו המצופה והמזוייף, שליט הריהוט הבורגני, בוהק מנוכר, ומתנער תמיד מכל עדות מרשיעה.

אל הריקמות הגיעה סימה מאיר כשהיא כבר מנוסה היטב בדיאלוג האמנותי שלה עם הפורמאיקה, מהיבטיו הטכניים והרעיוניים. ריקמה על פורמאיקה, כמוה כהליכה על-פני המים - תהליך גלישה חלקלק ובלתי אפשרי. סימה מאיר, בוירטואוזיות גדלה והולכת, הצליחה לבצע את התעתוע האופטי  הדרוש כדי שנשאל את עצמנו האם הרקמה הזו אמיתית או לא.  הפעם מתחילה מאיר ממעוז הבורגנות - הסלון הרקום והמקושט. היא נוגעת במאמצים נשיים עתיקי -יומין לכסות על קשיי החיים והקיום, על מצוקות גידול הילדים וניהול המשפחה באין-ספור צלבים זעירים, מחליפי צבעים, שוזרי דגמים מרהיבים, עוטפי כריות, ספות, חולצות ומפות. הריקמה והאריגה נתפסות בכל התרבויות כמלאכות נשיות טיפוסיות, שמרפדות ומקשטות את התא הביתי המשפחתי וממקמות את האשה בעמדה הפאסיבית המסורתית מאחורי נול האריגה, או רכונה על הבד עם חוט ומחט בידיה. קנה המידה הממוזער של הרקמה, הקצב האיטי הכרוך בעשייה  ומידת ההתמסרות שהיא תובעת לעצמה - כל אלה נבנים על תכונות של סבלנות ומסירות הנתפסות כ"טבעיות" ו"אותנטיות" לאופי הנשי.

אל מארג החיים הסוציאליסטיים של החלוצים (כמי שנטשו מאחורי גבם תחרות מקושטות וסלונים בורגניים), הסתננה הרקמה דרך דשי החולצות הרוסיות, שנרקמו באדום ובכחול, ודרך מחלקת הרקמה והתחרה ב"בצלאל" הישן, שנוסד ב1905- על-ידי בוריס שץ. במסגרת התרבות הציונית המתהווה, במהלך המאמצים ליצור תרבות אסתטית נאותה ומייצגת, הציב גם המפעל האמנותי-ציוני, מיסודו של שץ את הרקמה והאריגה כחלק חשוב מאמצעי התעמולה הציונית ומרפרטואר החפצים שלה. שרה חינסקי במאמרה על "רוקמות התחרה מבצלאל" (תיאוריה וביקורת מס. 11) מתארת את הרוקמות של "בצלאל" כ"פועלות" - עמלניות, צייתניות, חסרות-זהות אישית וממלאות את תפקידן ב"תכנית הגדולה" שהתווה להן העולם הגברי הציוני. בוריס שץ ראה במלאכת הרקמה והאריגה פוטנציאל כפול: הן כאמצעי פרנסה ותעסוקה לנשים, והן כמייצר מובהק של סמלים, דימויים ואיקונוגרפיה ציונית המוטמעת לתוך מארג ביתי, יומיומי ומשפחתי. בשנות השישים והשבעים עלתה הרקמה לכותרות באמצעות מדע האתנוגרפיה, כשייצגה תרבויות אתניות, וקבלה מעמד של "זהות תרבותית" ו"מקומיות". גם בקיבוצים נפוצו חוגי רקמה לנשים ונלמדו שם תכי צליבה, צמה, ולולאה. יחד עם התחרות הסרוגות, בדי הקטיפה הבוהקים וארוניות מעץ כהה עם דלתות זכוכית, חזרו הריקמות אל חללי החדר הקיבוצי (שהפך, בינתיים, לוילה קטנה), אל הספות והסדינים, אל המפות וקישוטי הקיר, ותפסו מחדש את מקומן בתוך הבית. 

סימה מאיר פולשת למרחב הרקמה הנשי כשהיא מודעת היטב למעמדה של הרקמה ועבודות החוט באמנות נשית של עשרים השנים האחרונות, כביטוי מחאתי מובהק למעמדן המגדרי, וכניסיון לפרוע ולשבש את מפתחות הזהות המסורתיים. אולם, מאיר חוזרת אל אתר הנשיות הביתית והסבלנית מצויידת במידה לא-קטנה של ערמומיות ותיחכום. היא אינה מחצינה את דגלי המרד, אלא מאפשרת לצופה לזהות אותם במהלך איטי: בהדרגה היא נותנת לו לחוש את ברק הזיוף וחוכמת התרמית. כמו אישה מנוסה המזייפת אורגזמה (טריק נשי עתיק-יומין, לפחות כמו הרקמה) מפגינה סימה יכולת וירטואוזית לא-רק כרוקמת מתוחכמת, אלא גם כמזייפת רבת-כשרון, השומרת, בו-בזמן, על חירותה הפרטית וזכותה לבחור את אמצעיה-שלה. הממד הפוליטי חודר ל"רקמות הפורמאיקה" של סימה מאיר מבלי לחלל את יופיין. להפך: דווקא השמירה על-ממד היופי והדקורטיביות היא שמאפשרת לעבודות לחיות את חייהן הכפולים והמחתרתיים, ללא הפרעה. שילוב-ידיים זה  מחריף בקבוצת עבודות יוצאת-דופן, בהן מפרה מאיר את הכללים ומעתיקה אל לוח הפורמאיקה, בצד דגם הריקמה, גם צילום עיתונאי של סצנות-אינתיפאדה מן השטחים. כאן נחשף הקונפליקט בין חיי הבית לבין חיי הרחוב, בין הבורגנות המוגנת לבין המצוקה הפוליטית ובין משקלה של המסורת לבין חומרת השעה. נוכחותן של עבודות אלה חושף בגלוי את מניעיה הלא-תמימים של האמנית: גם היופי והקישוט מתפקדים כאן ככדורי-גומי המכוונים לעבר מטרה מסויימת. 

"ריקמות הפורמאיקה" של סימה מאיר הן אובייקטים מלאי אירוניה-עצמית, שמנסות לנער מעל-עצמן את מעטה הסבל והקורבן הנשי, ולייצר במקומו משטח שאינו סופג, ואינו מסווה מאחוריו מערכת סבוכה של רגשות-אשם וסודות פנימיים, והוא כולו שטוח ודו-מימדי במפגיע. כנגד הרוח הבורגנית המגוננת באמצעות האורנמנטיקה על אימת החלל הריק, מציעה סימה מאיר לוליינות פונקציונאלית, עשויה היטב, ששומטת את הקרקע המוסרית מתחת לאין-ספור שעות עמל ויגע  בשזירת ריקמות. סימה מאיר מבצעת "בדיקת רקמות" על-מנת לשבש את הגנטיקה הנשית ולהדוף מתוכה את נטל הקורבניות ואת תפקיד כלב השמירה של הבית הבורגני.

טלי תמיר