השורה האחרונה בשיר "ארטמיס ארטמיסיה, שמתוך מילותיו הכתובות מתפתחת עבודת-קיר בשם זה, מגלה שאודיסיאוס, בגרסתה האישית של דינה הופמן, אינו חוזר הביתה לעולם. הופמן הופכת על-פיו את מיתוס השיבה והנאמנות של אודיסיאוס ומעמידה לצדו סצנת פרידה, פרידה מן המת: "אמא שלי אומרת שלום לחייל שלה על כד קבורה ענק" – כותרת עבודה נוספת.
באמצעות הטקסטים ועבודות הקיר שלה בונה דינה הופמן שרשרת של דמויות – ביוגרפיות ומיתולוגיות – שמתאחדות לרגע, וברגע שלאחריו מתפצלות זו מתוך זו, בחרות פואטית מלאה. ארטמיס היא גם אפרודיטה וגם פנלופה הממתינה לבעלה, בו בזמן. ארטמיס, אלת הציד היוונית, היא גם בת דמותה של האמנית עצמה, הרואה במעשה האמות הרפתקה של ציד-דימויים וניסיון ללכוד אותם לתוך הרשת האמנותית, בתהליך הדורש עירנות ודריכות; אמא שלה היא גם דמות מן העולם הקלאסי המצוירת בכדי הלקיתויס, כדי הקבורה הלבנים, כשהיא נפרדת מבעלה או מבנה היוצאים לקרב; דמותו של אודיסיאוס מתאחדת עם דמות האב – החייל המת – שיצא למסעו ולא חזר ממנו. "אודיסיאוס/שאין היא/ יודעת/ שכלוא הוא/ בזרועותיה היפות/של קליפסו/נימפת הים/שמשבשת חזרתו/ הביתה/ לעולם". את השיבוש הזה, הנתפס כבגידה בבית ובאשה, צריך לקחת בחשבון כשמתבוניים בעבודותיה של הופמן.
הציר המרכזי סביבו נעות העבודות מרובות-האברים של דינה הופמן הוא יחסי נשים וגברים, מנקודת מבט של אישה הפונה אל הגבר ובוחנת את מקומה ביחס אליו. טון הדיבור שלה הוא פרובוקטיבי ואירוני מאד בשירים, מפוצל ומפורק בעבודות הקיר. העבודות עצמן בנויות גם הן כמערכות פואטיות-מוסיקאליות: הן מורכבות מ"הברות-הברות" של דימויים החוזרים ומשכפלים את עצמם בוריאציות שונות ומתארגנים למבנה תחבירי משוכלל. "משפט ויזואלי" כזה יכול להמתח לאורך של שישה מטרים, או להתמקד סביב טבור פנימי, במבנה רב-צלעוני. בעוד שהסדר והארגון מהווים מסגרת נוקשה למדי, החומריות של העבודות מקרינה שבירות ופריכות: נייר פרגמנט, רקמה, צילומי זירוקס, פילמים שקופים, יציקות גבס ועוד. אך חוט השדרה של העבודות הן הדימויים. כמו בטקסט הכתוב, גם מבחר הדימויים המופיעים בעבודות חוצה תקופות ותרבויות, ויוצר הצלבות תוכניות: בובת ברבי המודרנית, ליד דמותו האנדרוגינית של אחאנאתון המצרי, ליד דמות אדם מתוך כתב-יד רומנסקי, מימי הביניים המוקדמים, ליד ונוס ממילו. אלו מופיעים במקביל לדימויים זכריים כמו פיגיונות וסכינים.
הבובה ברבי מככבת בעבודה "פעמיים סוכר בבקשה", שם היא מתאחדת עם בובה אחרת, דמות-הצל שלה, המנוגדת לזוהרה המושלם: הבובה ימימה עקומתץ הרגליים. דינה הופמן מפנטזת בטקסט על "משתה-תה" גרוטסקי שבו ברבי-ימימה, וונוס ממילו נטולת הידיים יושבות ושותות "תה בחלב/ כמו שתי אנגליות/ קולוניאליסטיות/ מנומסות/ רק הרגליים עקומות נורא"... ומעליהן, בשורה סדורה ערוכים "כלי הזין/אוסף של פגיונות". המשפט "פעמיים סוכר בבקשה" מקשר בין שתי ההוויות הללו – הווית הבובה המנומסת, המיוצגת עלי-ידי ברביות צבועות בכחול ומונחות בפוזות שונות ומשונות, ושורת "כלי הזין" הערוכים אלה מול אלה, כשני קווים מקבילים שאינם נפגשים לעולם.
בצד "פעמיים סוכר בבקשה" מופיעה העבודה "אני מוכנה" שמותחת את העמדה הנשית לקצה היותר גרוטסקי שלה. המוכנות הנשית מועלית כאן כקורבן רומנטי-מקאברי: "אני מוכנה לשים את גופי על קרש גיהוץ", "אני מוכנה לשים את עצמי על מדף/כמו זחל עטוף בקורים", "אני מוכנה לשבת מולך/ על כסא במטבח", "אני מוכנה שתשכב אותי/ לתוך המיטה", "אני מוכנה שתשים אותי/ שתקבור אותי/ לתוך פירמידה למשל". השיר מסתיים בתיאור תפאורה רומנטית-מזרחית בשיט על הנילוס, "שעה שפרשים ערביים/ יחדדו יסייפו לנו שיר" – מיתוס האהבה מנצח תמיד, גם אם האשה גוהצה לוהטה, התגלמה בקורים, ונקברה עמוק בתוך דיונות של חול...
דינה הופמן מבלבלת את הצופה בשימוש שלה בטכניקות ידניות ושבריריות של כתיבה שירית רומנטית ורקימתה בחוטים אל תוך העבודה, כמה שנראה שיירים של תקופת ההתבגרות. העמדה הטדולצנטית-לכאורה עומדת בסתירה גמורה לאיקרוניה החריפה, להומור הפארודי המשתלח, לאתגור הדמות הגברית ב"דבר נשען בגבו אל הקיר", ולכאב המתמשך על אודיסיאוס, האב-בעל, האידיאל הגברי, ש"אמא חפרה את הברוש על קברו" בעוד שהוא כלוא בזרועות הנימפה קליפסו "לעולם".
טלי תמיר