חזרה לגלריה

יש משהו חמקמק בצילומים של חמוטל כוכבי, בורח מחד-משמעיות אל אזורים לא-ברורים של זהות, מיקום ונאראטיב. אפשר לומר בביטחון שבמרכז כל הצילומים נמצאות דמויות נשים. אך בכך, בערך, מסתיימות העובדות הברורות לגביהן: מיהן? האם הן מחופשות? האם הן דמויות אותנטיות? איפה הן מצולמות? מה הן עושות?

אתרי הצילום הם מכאן, מהמקום הזה, אך בו-בזמן הם מאבדים את הספציפיות שלהם, והופכים לאתר סימבולי –שדה, כר-דשא, מטבח. הלבוש של הנשים סטריאוטיפי וחסר אופי אישי. חלוק לבן או שמלה כחולה פשוטה או, סתם, ג'ינס וחולצה ורודה. הפעולות נותרות בין לבין: צעידה בשדה, נסיעה על אופניים, המבט נודד, כמעט לעולם לא מופנה אל המצלמה. הסצנות נעצרות על-סף הנאראטיב, רגע לפני פרישת הדרמה כולה. הכמעט-מוכר, תחושת הספק המטריד, הלא-מז'ורי, הוא שמרתק ומחזיר את המבט שוב ושוב אל הצילומים של כוכבי.

על רקע של אמנות נשית בשנות התשעים כוכבי מבקשת לעצמה נישה חדשה. היא אינה עוסקת בסוגיות טיפוסיות של ג'נדר, למרות שעיסוקה, כרגע, בנשים בלבד. היא לא יוצרת פרובוקציות מיניות העוסקות בגוף האשה ובטריטוריות העונג וההנאה. היא לא מצהירה על ההעדר בנוכחות הנשית. היא מצלמת את ההעדר הזה. הנשים שלה אינן מחופשות בוירטואוזיות מהממת כמו אלה של סידני שרמן, והיא גם רחוקה ביותר מצילום תיעודי, או כל אקזוטיקה של שוליים. הנשים של כוכבי מתלבשות כמו נשים בתור לאוטובוס, בחדר האחות, במעבר חציה. הן רוצות להיות יפות ואסתטיות, אך אינן חורגות מהבנאלי והממוצע. הן שתולות בתוך נוף פואטי, אך הפואטיות חומקת מהן ומתפוגגת. הן פוגשות בסיטואציות חריגות: שריפה ביער, שדה חרוש פתוח ורחב, התקהלות, אך הן אינן מעורבות בסצינות, אלא רק חולפות לידן. סוד מסויים בכל זאת אופף את הנשים הללו: מה חולף בראשן? מה סוד קיומן?                                                                                         

תודה לצבי נבו על עזרתו במימוש תערוכה זו.

אשמה קרושה: התוך של הפנים / על המיצב "א-ש-ם" של ריקי פוך

החלל הוא חלל פנימי, חלל מגורים: כסא ושולחן, מיטה ושטיחון לרגליה, ארונית מגרות, מדף ושני דליים בפינה. בתולדות האמנות יזהו את החלל הזה כאינטרייר (Interior) – פנים הבית. הריהוט פשוט ומסוגף, זמנו לא מוגדר, אם כי ברור שהוא שייך לעבר המקומי. הרצף קטוע, מונע היווצרות של אינטימיות מלאה. הזמן השאיר על החפצים והרהיטים משקעים חומריים: כמו אבק מצטבר, כוסו החפצים במעטה קרוש ושקוף, מלא בליטות ושקעים. לפעמים המעטה הזה התקרש על כל פני השטח, כמו במיטת התינוק הממוזערת, ולפעמים הוא מונח, בגלילים-נקניקים ורודים-סגלגלים על השולחן, גודש את המגרות, או צרור בתוך הדליים. ריקי פוך פתחה כאן "בטן מלאה". היא חושפת את הפנים (תוך) של הפנים (אינטרייר), ומגלה משקעים של אשמה ישנה, בת חמישים שנה, שינקה אותה עם חלב אמה: אשמת ה"כישלון". ה"כישלון" שבו הואשמו חברי הקבוצה המייסדת של קיבוץ ניצנים, עליהם נמנו הוריה, על שבזמן מלחמת השחרור, לאחר שכותרו על ידי 1,200 כלי רכב משוריינים של הצבא המצרי, ולאחר שאבדו 31 לוחמים מחברי הקיבוץ – החליטו להיכנע ולצאת לשבי. אבא קובנר, קצין התרבות של חטיבת הנגב, פרסם למחרת האירוע מנשר ציבורי שכותרתו הייתה "כישלון. במנשר הזה האשים קובנר את "איש המגן העברי" ב"כישלון חמור": "להיכנע – כל עוד חי הגוף והכדור האחרון נושם במחסנית – חרפה היא!", כתב בתפוצה רחבה. "לצאת לשבי הפולש – חרפה ומות!"

ריקי פוך מטפלת במיצב "א-ש-ם" בצלקת הפרטית של אביה, אחד ממגיני ניצנים שיצא לשבי המצרי וחזר ממנו לאחר שמונה חודשים, מופתע וכואב לגלות שלחימתם הנואשת שלו ושל חבריו הוכתרה, בהיעדרם, כחרפת כישלון. אך מתוך הצלקת הפרטית עולה אשמה קולקטיבית, שמתגלגלת מדור לדור, מאשמים לנאשמים. מועקת אשמת הניצולים של דור נשואה והמלחמה נפרקת לפתחם של ניצולי המלחמה הבאה. אשמת אלה שלא פינו בזמן את ניצנים ולא העריכו וווו נכונה את סיכויי עמידותם ללא עזרה נוספת, מתגלגלת להאשמה גרנדיוזית בכישלון המגינים. אשמת הניצולים שהולידה מתוכה תביעה עמוקה להקרבת חיים המועדפת על-פני כניעה והצלה.

עשרים ושמונה שנים הפרידו בין סיפור תל-חי (1920) לבין סיפור ניצנים (1920). שני האירועים הללו (האחד התרחש בצפון הארץ וסימל את ההיאחזות בגליל העליון והשני בדרום הארץ, נושא עליו את המטען הסמלי של ההיאחזות בנגב) הם כרוניקה  טרגית של כישלון בטוח, לאור מצב הכוחות הבלתי אפשרי בין המגינים לתוקפים. אלא שהאחד הסתיים במותם של כל הלוחמים והפך למיתוס גבורה מכונן בתרבות הישראלית, והאחר הסתיים ביציאת הלוחמים לשבי ובחזרתם ממנו בריאים ושלמים, כשעל ראשם זר הכישלון והחרפה. "עוד לפני שהיתה לסמל כבר הוטענה תל-חי בסמליות כבדה", כתבה עידית זרטל במאמרה "המעונים והקדושים: כינונה של מרטירולוגיה לאומית" (זמנים, מס. 48), "או נכרכה בה הציפייה המממשת את עצמה שתהיה לסמל: סמל לנסיגה או לעמידה; לויתור או למלחמה; לריפיון או לכוח. תל חי נתפשה איפוא לא רק כתל חי, כאותה נקודת התיישבות זעירה בצפון, אלא היא הייתה הישוב כולו, עצם רעיון ההתיישבות, הנפש של ארץ-ישראל החדשה". אבא קובנר ציפה מניצנים שתהייה תל-חי, שלא תסטה מקו הדם והגבורה, שלא תתמסר לשיקולים רציונאליים, הנובעים משקלול הסיכויים להצלחה מול האובדן, שלא תבקש לעצמה הפוגה של חיים, ולו הקלה ביותר, אלא ש"תפרוץ את גבול הריאליה ותהפוך את הבלתי-אפשרי לאפשרי". או-אז, לאחר טכסי הקבורה והזיכרון, "ישובו המורים ותלמידיהם אל ספריהם בבתי מדרשם ואל ערוגותיהם בשדה עבודתם ולבם גא: בנים לאבות קדושים הננו" – מצטטת זרטל את דבריו של הסופר-העכר משה סמילנסקי, שנכתבו מיד לאחר אירועי תל-חי.

ריקי פוך לא אבדה את אביה. היא נולדה לאחר שובו מן השבי, וגדלה לצדו. לא אב מת וקדוש, אלא אבא בשר ודם. יחד איתו נכחה גם תחושת האשם והזיכרון הצורב של השבי. "יצאנו עם ידיים מורמות מול החיילים המצריים" נזכר האב בסרט הוידיאו המוקרן במרכז החלל. " הרגשה קשה מאד כשמולך נמצא חייל מצרי עם נשק דרוך ואתה לא יודע אם הוא ילחץ על ההדק או לא". מעל לקול הדובר של ההורים המספרים את סיפורם, מוקרן סרט שצולם על ידי הצבא המצרי במהלך הקרב בו נכבשה ניצנים. מנקודת מבטו של האויב נראות גופות ההרוגים שרועות בחפירות, ושורת השבויים יוצאת לדרך. "עם שחר", מספרת האם, " עוד היה קצת חשוך, הופיעו שני חברי ניצנים, ואני מאד שמחתי ואמרתי: כמה טוב לראות אתכם! מה נשמע בניצנים? וקובה אמר לי: ניצנים איננה, ניצנים נכבשה, זה הסוף".

ההצלבה של שני הסרטים, סרט העדות של ההורים והסרט ההיסטורי המצרי (למרות היעדר הסינכרוניזציה ביניהם), נוגעת בטאבו העמוק ביותר שיצרה החברה הישראלית: הדיבור על הסוף ועל המוות. עוצמת התמונות והטקסטים ה"אסורים" הללו היא במידת הזרות המוחלטת שבה המבט הישראלי, למוד הניצחון וחדור בכוחו הבלתי מעורער, מתבונן באופציה המודחקת, והנשללת של כניעה והצלת חיים.

ריקי פוך בנתה חלל ריאליסטי בבסיסו וסוריאליסטי בתוצריו והפרשותיו: הוא חוזר ומפריש את גללי האשמה הכבדה ונותר קרוש וחסר-חיים, משמר את המראות הטראומטיים ואת הקול המשפחתי הזוכר. תולדות המשפחה מתגלים מבעד לסיפור המרכזי ומופיעים, כמעטה צילומי אפרפר, על גבי הגלילים, על מצעי המיטה, ומובילים את המבט אל השטיח הקלוע המוטל לרגליה. מבט בוחן יזהה, לפתע, במארג השתי וערב אותיות שלובות. מאמץ הפענוח יזהה את הכתוב: "בשר תותחים".

טלי תמיר