חזרה לגלריה

ה כ ו ח  ה נ ש י  ו/או  הפרידה מהפמיניזם על הציורים החדשים של אילת כרמי

במסעה האחרון של אילת כרמי ביבשת היא נפרדת מכמה רכיבים טורדניים: ראשית היא נפרדת מן היבשת עצמה, משאירה אותה מאחור, וכשהיא מותירה מאחוריה זנב עשן ארוך, היא טסה לחלל. שנית, היא נפרדת מרטוריקה צפופה של פמיניזם טרחני וחוגגת את חירותה המושלמת במחוזות חדשים, משוחררים מכל צורך אפולוגטי ו/או וכחני. מבגדיה היא נפרדה כבר מזמן, ומעולם לא חשה צורך לחזור ולהתעטף, לחזור ולהסתיר את חלקת בטנה העגלגלה, שדיה או ירכיה המלאות. כשהיא מתמקמת היטב בתוך גלגל העין/כדור/שער/שמש ומבצעת גלגולים וסלטות באוויר במיומנות מרשימה, היא נזקקת אך ורק לכמה כבלי בטיחות, אביזרי נשימה, לחשי קסם בודדים ומקל חסר עלים. כובעים מחודדים לראשה, ובעת הצורך סנפיר לרגליה היחפות, עוזרים לה במצבים מורכבים במיוחד. האישה הקטנה והחזקה בציוריה של אילת כרמי לא מפנה את מבטה לאחור –היא מרוכזת במשימות המחקר שלה בחלל.  היא פותחת את גופה, ראשה ונפשה אל המרחב הקוסמי ומתרגלת את כוחה. היא מוקפת בסמלים: ספירלה, פירמידה, מעגלים ומשולשים. ציפורים חגות מסביבה ומגישות לה זרים.

מראשית דרכה מציירת כרמי רק דמויות של נשים.  ניסיונותיה להוסיף בצדן דמויות גבריות לא עלו יפה, ונגנזו. אולם הנשים בציוריה של כרמי אינן מפנות עורף לעולם ומתמקדות, בהפגנתיות, בגופן ובזהותן הנשית. שלא כמו אמניות נשים אחרות, הנשים של כרמי אינן עסוקות במיניות שלהן, ואיבר המין שלהן אינו מתחרה בפאלוס, אלא מהווה עוד פתח לקליטת העולם. במקום לשקוע באוננות מענגת, הן חוגרות את מכשיריהן ויוצאות למילוי משימותיהן. ויש להן הרבה משימות: אחת מהן היא לשלוח מחושים לפינות רחוקות, לסייר, לקלוט ולעבד נתונים. הנשים של כרמי אינן מכירות את  חברתן מן המאה התשע-עשרה, שצוירה בידי קספר דוד פרידריך כשהיא נראית מגבה, עומדת במטבחה הצפוף והאפלולי, ומתבוננת מבעד לחלון הקטן בספינות המפליגות בים הפתוח שמול ביתה. הן לא מתבוננות בקנאה  בקולומבוס –הן בעצמן קולומבוס. הן בעצמן מפליגות להרפתקה. אך דווקא שאלת האקזוטיקה נבחנת כאן בזהירות ובמידה רבה של אירוניה: כשהן מהלכות על חבל דק, נעות הנשים הללו בין הפיזי לרוחני, בין אמונה לכפירה מוחלטת בין רצינות תהומית לצחוק מתגלגל. פוזת החוקר שלהן מתחלפת בפוזת הלוליין, והספיריטואליות  מתחברת לגופניות דשנה, שנושאת עליה סימנים של זמן ושל גיל. ומה שהכי חשוב, והכי אנטי פמיניסטי: אילת כרמי אף פעם לא מאבדת את ההומור שלה, גם לא במסעה האחרון ביבשת.

גלדיס פורטנוי - עם הגב אל הקיר

ארבעה פסלים כנגד ארבעה קירות, אלה הם נתוני פתיחה קלאסיים של הפיסול המודרניסטי: הריבוע הלבן, הנייטרלי, כמרחב בהיר ומואר, בעל מבנה רציונלי, נעדר מרכיבים סמויים מן העין. כל פסל במרחב שלו, אחד חלקי ארבעה מסך הטריטוריה. אלא שהסמנטיקה טומנת כאן את זרעי החשד: "עם הגב אל הקיר"  מרמז לא רק לכיוון הצבתם של הפסלים (וכי לא כל הפסלים עומדים תמיד וגבם אל הקיר?) אלא גם למצב מצוקה מסוים, הדיפה לאחור, חוסר ברירה, שמאפשר רק אופציה אחת: כניעה.

במידה מסוימת אפשר לדבר כאן על כניעת הפיסול עצמו, שכן, ההצבות הפיסוליות של גלדיס פורטנוי  מתייחסות אל שפת הציור שבאופן מסורתי בנוי "עם הגב אל הקיר", כך שרק פני השטח הקדמיים שלו פונים אל הצופה. "גבו" של הפסל המרכזי בתערוכה משחזר בתלת-מימד את אחד האייקונים של הציור המודרניסטי: טבע דומם של סזאן –מפת שולחן, קערה, תפוחים.  ייחוס תכונה "ציורית" כל-כך לקבוצה של פסלים אומר משהו על הדיון הפנימי המתרחש בתוכם, ומסביר את העובדה שפני השטח של הפסלים הללו מכוסים, בחלקם, בניירות מסוגים שונים –טפטים צבעוניים, נייר עיתון, ניירות אריזה, וכו'.   לפחות בשני העשורים האחרונים של המאה העשרים (המאה הקודמת) שבו והצהירו תאורטיקנים של אמנות על "מות הציור". והנה, מבקש לעצמו הפיסול של פורטנוי  תכונות ציוריות ומיקום ציורי בחלל: עם הגב אל הקיר. מדוע הוא לוקח לעצמו עמדה הנראית, לכאורה, כעמדת נחיתות?

הפנים: לפיסול של פורטנוי יש פנים דחוס, צפוף, עמוס פריטים. מתוך הפנים מתגלה מצב קיומי רעוע, המזוהה עם פליטות, עראיות וחוסר בקורת גג. כמו צרורות של חסר-בית המסתובב ברחובות עם כל מה שהצליח לצבור - כלים, בקבוקי פלסטיק, מעט בגדים ישנים, שק-שינה מגולגל, מכסה של סיר, קערה וכסא ישן - כך צוברת גלדיס פורטנוי חפצים על-גבי חפצים, מקפלת, דוחסת, מדביקה ומהדקת, מעמיסה על קערה או כורסה, ויוצרת מבנה מטאפורי, המכיל בתוכו שקעים מוצלים, גומחות וכיסים, שמלבד היותו מוצב כנגד הקיר, הוא מסמל מצב קיומי ופוליטי אקוטי במיוחד, מצב של אי-מקום, כזה שלא מותיר שום אופציה, מלבד אחת: כניעה למרחב האנונימי.  המאמץ האחרון מושקע כאן בשמירת הלכידות של החפצים, כי הרפיה קצרה תגרום לשלב הקרוב ביותר אל ההצבה כנגד הקיר: הירייה והקריסה.  גלדיס פורטנוי, ילידת ארגנטינה החיה בקיבוץ ניר-יצחק, משמרת רמה גבוהה של תודעת סכנה קיומית, ומידה גדולה של יכולת צבירה תרבותית. הטקסטורות והדגמים הצבעוניים המשולבים בפסלים שייכים לתרבויות שונות, מדרום-אמריקה ועד ישראל. הפסלים שלה מזהים עצמם עם מצבים מעורבים –פיסול וציור, יציבות ופליטות, מקומיות ורב-תרבותיות.