חזרה לגלריה

קן הקוקייה - על פרוייקט העוברים של מירי נשרי

כמו הקוקייה, כך גם מירי נשרי מפיצה את עובריה בקנים זרים: 300 קופסאות עץ, בגודל 12X12 נשלחו לרחבי הארץ והעולם, הופצו במרחב, מבקשות אב פוטנציאלי שיאמץ את תכולתן: דימוי (מצוייר) של עובר, אדמדם-סגלגל, מקופל איברים, פאסיבי, דומם, עיוור ונטול-עמדה. "פתאום פורץ לביתך אובייקט המתחזה ליצור אנושי, ליוצא חלציך, יצור הנזקק לחמלתך ולמחויבותך הטוטאלית." כותבת נשרי לנמעניה במידה רבה של פולשנות, "כיצד תגיב?"

הפיכת היוצרות, בגידה באמהות, הפקרת הצאצאים. "טפלי בעוברייך בעצמך!", כתב לה גבר נזעם אחד, ואני אדאג לשלי  - לא כולם היו בני!" מנגנון הפצת הזרעים, כמוהו כמזרקה, הוא מנגנון גברי ביסודו, שאינו ניתן להפרדה מהאנטומיה הפאלית, הממוקמת מחוץ לגוף ומותאמת כולה לרגע השיא: פליטת הזרע. רגע השחרור הוא גם רגע הפניית הגב: הגבר נפרד מזרעו, הפריש אותו מגופו, והעביר אותו לגוף אחר. הגוף ההוא, הגוף הקולט, גוף האשה,  ידאג לחמם את זרעו, ולהמשיך את חייו. גוף האשה, הבנוי סביב חלל הרחם, מכיל את אינפורמצית  ההכלה: מרחב מחיה, אמצעי הגנה, חימום, ריתמוס וזמן. איזו אלפית, או מיליונית אחוז מהווה יחידת הזמן הרגעית של פליטת הזרע בתודעה הגברית מתוך הזמן המתמשך של תשעה חודשי הריון, הנחרט בתודעה הנשית?     

דימוי האשה-מיכל (דימוי סוראליסטי ידוע של אשה-כף, אשה-מיכל), לעומת הגבר-מזרקה  קיבע את תפקידי הגבר והאשה בתודעה האנושית. ומה-לה, למירי נשרי לשנות סדרי עולם? כמו אנה קרנינה, שהפקירה את ילדה לטובת אהבתה, מעוררת נשרי זעם ודחייה: לא רק על עצם העזת ההפקרה, ובגידה במהותה הגופנית כאשה-מיכל, אלא בעצם חוצפתה להשליך את העובר חזרה לצד הגברי והגרוע מכל: לגרד את מצפונו, להשמיע באזניו את קובלנת האשה ולתבוע ממנו אחריות. נשרי מתגרה במוסר הגברי, כפי שהתפתח בתרבות היודו-נוצרית, התובע מן הגבר לשמור את זרעו לאשה האחת המקודשת לו כחוק, ולא להפיצו לנשים אחרות, או להשחיתו לשווא. מתוך שאיפת המימסד הדתי לשמר ולחזק את מוסד הנישואין והתא המשפחתי, בשם המוסר החברתי, צמחה תרבות עתיקת-יומין של הכחשה גברית, המקבלת את חיזוקה מהקלות הבלתי-נסבלת בה משתחרר הגבר מעקבות האקט המיני. (נשים קרבנות-אונס ממשיכות לשאת בתוכן את הזרע הגברי, כמשוואה לא-פתורה, שחלקה האחר נותק ואיננו).  

הגבר מוצא לפתע-פתאום, על מיפתן ביתו עובר אנונימי, המבקש את אבהותו: אינסטינקט ההכחשה מתעורר מיד:  העובר הזה אינו שלי,  זה אינו זרעי, אני נקי, הפסיקי להטריד אותי, קחי את עוברייך וטפלי בהם בעצמך. המבט הגברי הופך את האשה  לאשה-זונה, המקבלת אל תוכה זרעים של כל גבר מזדמן, והיא חוזרת ומפיצה את עובריה ביניהם, ללא כל רגש אמהי-תרבותי, הקשור למסורת הרגשית-מוסרית של אמהות. אך מה עם המסורת הרגשית של אבהות? מה מעורר את רגש האבהות אצל הגבר? במחקר שנעשה לאחרונה, נמצא שאצל גברים שהשתתפו עם נשותיהם בקורס הכנה ללידה, נמדדה ירידה תלולה ברמת ההורמון הגברי. ממצא מפתיע זה מבקש להעלות את קרנו של האב הפוטנציאלי ולייחס לו מעורבות רגשית וגופנית עמוקה הרבה יותר, ובעיקר מוקדמת הרבה יותר,  ממה שמקובל היה לחשוב. למרות שהיום רבים האבות שלוקחים חלק פעיל ואמיתי בגידול ילדיהם, עדיין אורב תמיד החשד  לקיומו של אותו אקט נטול עקבות –אקט פיזור הזרעים. ועדיין הפריבילגיה של ההכחשה, של ההתנערות הפסיכולוגית, מובנית בתוך האקט עצמו, בתוך הקימה הגברית ממנו, בתוך הניתוק המוחלט שבין מנגנון ההפצה לבין מנגנון הגידול –פריבילגיה שהיא כולה גברית.

הפמיניזם המוקדם ביקש להתנתק מהרחם. צוו הרחם לא ישלוט בנו, הכריזו הנשים המורדות, ומבנה גופנו לא יכתיב את אורח חיינו ותגובותינו כלפי העולם וכלפי המין הגברי. הפצת העוברים לכל-עבר יכולה להתפרש כצעד פמיניסטי מיליטנטי, מטאפורי אמנם, המקביל לאקט השלכת החזיות באמצע שנות השישים ולניסיון הפמיניסטי לבטל את מיתוס הדחף האמהי. אך אקט פיזור העוברים של מירי נשרי מבקש לעצמו דווקא מידה של חמלה, ולא של שחרור. הוא תר אחר מחוייבות ולא אחר התנערות. הוא מבקש, כפי שכתבה מיה בז'רנו, "להשיק תודעות" ולא להפריד ביניהן. הוא כמה לחלוקת האחריות ולא לניתוקה. נשרי מבקשת להסב את ציר האחריות ולהפכו לנשי. להרחיב את התודעה על-מנת שתכיל לא רק את התוצרים המוגמרים, הרווחיים של העולם, אלא גם את תוצריו העובריים, גם את עוברי הנפל שלו, גם את עובריו הפוטנציאליים, שטרם זכו ללגיטימציה מלאה.

המבט הפמיניסטי איתר את נקודת החולשה של פרוייקט הפצת העוברים של נשרי: החיפוש שלו אחר ייחוס-אבות, אחר אבהות גברית, כמוהו כהפגנת הצורך באישור גברי. כביכול, ללא הצהרת האבהות, הילד לא יגדל. "אנחנו לא צריכות אישור!" הצהיר הקול הפמיניסטי באחת התגובות. באקט נדיב יותר, חלצה יוקו אונו שד עם פטמה והציעה לעולם כולו את חלבה. פרוייקט העוברים של מירי נשרי אינו קובע עמדה לכאן או לכאן: הוא נזרק בין זעם לקבלה, בין דחייה לאימוץ, ובין עמדה סרבנית לבין שיתוף פעולה.

הרהורים על גברים, נשים ומה שביניהם: העובר כנקודת המיפגש בין גברים לנשים

רוני הלפרין

במידה רבה ניתן לספר את סיפורה של הפטריארכיה הגברית כסיפור התמודדותו של המין הגברי עם כוחות הבריאה והיצירה של המין הנשי. הגוף הנשי, שיכול להתעבר, שחיים של יצור אחר מתרקמים בחשכה המתוקה של בטנו הגדלה, ולבסוף, כאשר מגיח לעולם התינוק הזעיר, הגוף הנשי הזה יכול להזין אותו באמצעיו שלו בלבד. כוח עצום, מופלא ואלוהי בטיבו גלום בטבעו של הגוף הנשי. סיפורה של הציוויליזציה האנושית יכול היה להיראות אחרת אם 'דיבורו של הטבע' אכן היה מכריע את יחסי הכוחות שבין המינים. העובדה שלא כך הוא היא ההוכחה הראשית לעליונותה של התרבות על-פני ה'טבע'. 'טבע' במרכאות כי מעתה ואילך כל מה שנדע על הטבע יהיה בתיווכה של התרבות. החרדה הגברית שיקעה את עצמה בתרבות. בתרבות כניגוד לטבע, בתרבות כעליונה על הטבע. פעילותו של הגוף הנשי עברה רדוקציה לפעילות בירוקרטית של שיעתוק המין האנושי. פעילות שמניחה אותה קרוב לפעילות אנימלית באופיה. את העוצמה והכוח הגלומים בפעילותו של הגוף הנשי פרקה התרבות מגשמיותו של הבשר ודם הנשי והעתיקה מטאפורית לפעילות הרוח והיצירה הגבריים: גברים הרו רעיונות. גברים הישוו את חבלי הכתיבה של יצירתם, עד לשחרורה לחלל העולם, למעשה ההריון והלידה. 

היצירות היו ילדיהם. למרות שבתרגיל מבריק ניכסה השפה (הגברית, אלא מה?) את הכוח הגלום בגוף הנשי לטובת פעילותה של הרוח הגברית ("THE SPIRIT") והותירה את האשה כגוף פועל על פס היצור של האנושות, עדיין ביצבצה החרדה מול מה שזה עתה הוגדר כבשר נטול שאר-רוח: 'כיצד ניתן יהיה להבטיח שבגוף הנשי הזה מונבט הזרע הגברי שלי?' בעוד שקשר הגוף בין האם לעוברה מנסח באופן נחרץ את קשרי השייכות בין הגוף הנשי ההורה לבין התינוק, הרי שעל היחס בין הזרע הספציפי ששוגר למעמקיו החשוכים של הגוף הנשי ובין התינוק שיצא ממנו תמיד ירחף סימן שאלה. הגוף הנשי מוצב עתה כמכשול בקביעת ידיעתה וודאותה של האבהות הביולוגית. החרדה הגברית תנסח עתה את הגוף הנשי כגוף מיני, מונע על-ידי יצרו. לכן, תטען, יש לרסן אותו. להגביל את צעדיו. למדר אותו אל השטח המצומצם של הספירה הביתית. שם יהיה מחוסן בפני חדירה גברית אחרת. שם יהיה מובטח כקניין גברי. 

זוהי אפשרות אחת, פנטסטית כמו כל אחת אחרת, לספר את המיתוס של הפטריארכיה הגברית, כתרבות שמתייצרת מתוך תגובת חרדתו של הגוף הגברי כלפי הגוף הנשי. כאשר האמנית  מירי נשרי משגרת לחלל העולם את השאלה 'האם התינוק הזה הוא שלך?' היא מתכתבת עם המיתוס הזה בכמה אופנים: ראשית היא מעוררת מריבצה את החרדה ההיא, עתיקת הימים. אלא שהפעם היא מעמתת אותה עם גוף נשי שיש לו קול ומיקום וודאי, משם הוא מנסח באופן פרובוקטיבי את הפיקפוק בקשר הגוף שבין הגבר לאבהותו. הקשר הזה שתמיד ניזקק לכוחה האוכף של התרבות מוחזר לשם אחר כבוד –הוא ניזקק לבירוקרטיה של טופסי אימוץ או דחייה, כדי לכונן את יחס האבהות שלו, או היעדרה, כלפי התינוק.

אלא שנשרי איננה משגרת לעולם עובר של ממש, אלא את הקונספציה של העובר. היא מבקשת להשיב לגוף הנשי את היכולת להרות רעיונות ולהטעין מחדש את פעילותו הגשמית בכל אותו מינעד של אפשרויות יצירה (פילוסופית ואמנותית) שנשללו ממנו שנים רבות: היא מציגה את היצירה עצמה כעובר המחזר אחר קבלה ואימוץ של קהל, תוך שהוא חושש מפני דחייה.

יחד עם זאת, נשרי, הממענת את מכתביה לגברים ולנשים כאחד, משתמשת ביצירה שלה כדי לנסח מחדש את קשרי ההורות בעולם, לא ככאלה המתבססים על  הגוף. העובר מוצא מתוך הקשר הגוף הטבעי של הרחם הנשית, ומונח בחלל התרבותי שבין גברים לנשים כדי לנסח מחדש, דרכו ובאמצעותו, את יחסי הגברים והנשים בעולם. יחסים שהתפתחו לכיוון הנוכחי שלהם בתרבות בשל משא ומתן גדוש חרדות ופחדים של גוף גברי מול גוף נשי.  מירי נשרי, בניגוד לסימון דה-בובואר, איננה מבקשת להיפרד מהרחם, גם לא מן העובר, שהוא המקום שבו גוף גברי וגוף נשי נפגשים בדרך-כלל בחמדה, רגע לפני שהם מנהלים מלחמות עקובות מדם.

היא מציעה לנסח את יחסי ההורות, מקום המפגש האולטימטיבי בין גברים לנשים, כיחסים וקשרים שמוצאם בעמדות של נתינת חסות, לקיחת אחריות ותחושות של חמלה ואהבה. ככאלה הם פתוחים באופן שיוויוני לכל אדם, ללא הבדל גוף. כך אני מבינה את הצעתה האמנותית/פילוסופית/נשית של נשרי. כדאי עתה להקשיב בקשב רב לתגובות שעוררה הצעתה, לבדוק את ההנמקות השונות לדחייה, ואולי להתחיל משם את הדיאלוג החשוב אודות גברים, נשים ומה (מה?) שביניהם. 

טלי תמיר