חזרה לגלריה

שני גנים* פאריד אבו שקרה ודייויד גוס –דיאלוג

שיתוף הפעולה בין פאריד אבו שקרה ודייויד גוס לא נקבע מראש, אלא נוצר מעצמו במהלך העבודה על התערוכה.  פאריד, תושב אום-אל-פאחם ודייויד, תושב תל אביב, שניהם אבות לבנים בני ארבע (האחד דובר ערבית, השני דובר עברית, ואין להם, כרגע שפת-דיבור משותפת) מצאו עצמם נמשכים לאותה נקודה רגשית–מותם של ילדים, בני גילם של ילדיהם ויותר, בתקופת האינתיפאדה.

בגלריית "הקיבוץ" נמצאת כבר שנה ויותר עבודת-קיר קבועה של מיכל שמיר, שכתבה בנעצים שקופים: "ילד בן 10". כתובת זו, שפוזרה בחללים שונים בעיר, נעשתה בעקבות מותו של הילד בן ה-10 חילמי שושה ממכות שקיבל מבעל השדה היהודי שתפס אותו מזנב בשדהו. עובדת מותו של הילד כתוצאה מן המכות (לא מכדור גומי, לא בשעת הפגנה או התפרעות), חילחלה לתודעה והותירה אחריה אמת קשה מנשוא: הם הורגים גם ילדים. חילמי לא היה הילד הראשון שנפל קורבן במלחמה המתמשכת בין הפלסטינים והישראלים, גם לא האחרון. הוא הצטרף לשורה ארוכה של ילדים, פלסטינים וישראלים, ששילמו בחייהם על הסכסוך ההיסטורי לתוכו נולדו. חילמי  הפך לסמל כי היה קורבן לאלימות ולשנאה, שלא הבחינה בשנותיו הרכות, גם לא במצוקתו האישית.

האמנות העכשווית לא אוהבת את פוזת המחאה. היא נשמרת כמו מאש ממלודרמה רגשית ומפאתוס מוסרי. אחרי שפיקאסו צייר את הילדה נושאת נר התמימות בעולם אפל שמלקק את פצעי מלחמת העולם הראשונה ופצעי מלחמת האזרחים בספרד, ולא יודע שהנורא מכל עוד עתיד לקרות, כבר אי אפשר עוד לגייס את תום הילדות למען הצדק והנאורות האנושית. כיוון שאותה נאורות לא ידעה להדוף מתוכה רוצחי ילדים, היא אינה זכאית עוד לתמיכת התמימות, אלא למבט ספקני ובוחן. האמנים והאמנות יודעים היטב שאין קשה יותר מלומר דבר מה על מות ילדים במלחמה, מבלי לחזור על קלישאות רגשיות.

פאריד אבו-שקרה לא היסס, כשביקשתי ממנו פרויקט לגלריה "הקיבוץ", להציע את ארון המגרות המסתיר בתוכו חפצים של ילדים שנהרגו באינתיפאדה. הארון לא היה בנוי, והחפצים עוד לא היו ברשותו, אך הפרויקט התבשל במוחו, והיה הראשון, הדחוף, ההכרחי ביותר לגביו. סיכון אמנותי? יש, והוא מודע לכך. סיכון לגלריה? יש, ואני, כאוצרת הגלריה, מודעת לכך. הנושא קשה, כבד, ויחד עם זאת פשוט ולא מתוחכם. אך בלב-ליבם של החיים המורכבים במציאות שבינינו לבין הערבים-פלסטינים שחיים איתנו ולידנו, חייבים לסלול מסלולים פשוטים ולבנות ברית רגשית ואנושית.(במצבים מסוימים, האמנות אינה יכולה אלא להיות טאוטולוגית ולחזור על משחק החיים והמוות שבמציאות בתוכה היא נוצרת) הפרויקט של פאריד, המפגיש את הצופה עם קופיף-בד, זוג נעליים קטנות וארנק רקום של ילדה, שהבעלים שלהם אינם עוד בין החיים, איננו בגדר עבודת מחאה, גם אינו מטיף לכלום - הוא מבקש חוויה של שיתוף רגשי, הזדהות והרהור. הוא מפעיל את הצופה, מחייב אותו לפתוח מגרות ולסגור אותן, להביט, לזהות, למיין, להגיב. את החפצים השיג באמצעות אנשי-קשר, שלקחו אותו לבתי ההורים השכולים במחנות הפליטים ובכפרים השונים, הוציאו שקיות מהארון, או במקרים אחרים הורידו את הנעליים מרגליו של הילד הצעיר יותר במשפחה. פאריד פנה גם למשפחות ישראליות ששכלו את ילדיהן. אך אלה סרבו לבקשתו ולא נענו. הסירוב הזה מעלה שאלות: האם סרבו לו כי הוא ערבי? האם נחשפת כאן תרבות שכול שונה? יחס שונה לחפצים? האם השכול הישראלי מבקש לעצמו מעמד מובחן ומובדל מהשכול הפלסטיני?

דייויד גוס, צייר,  מייחד את עבודותיו לאזורי-שוליים הנמצאים בשולי החברה הישראלית, או באזורי הספר של הגבול הישראלי-פלסטיני. בהמשך לציור"קוטפות החסה" (1995), הוא חקר ויזואלית את החקלאות בשטחים וצייר סדרה של "גן ירק": זיתים, מלונים, דלורית – גידולי שדה פופולאריים בשדות פלסטיניים. המפגש עם פאריד אבו-שקרה ועם פרויקט החפצים שלו הטה את עיסוקו בנוף חיצוני ואפשר לו, לכאורה, לגעת במרחב הביתי, אתר שמשך אותו מבחינה רגשית. אחרי המתנה ממושכת לחפצים שאסף פאריד, גוס צילם וצייר אותם בטכניקת הציור המוקפדת שהוא רגיל לעבוד בה. למרות הריאליזם הפרטני, טבולים החפצים במונוכרומיות כחלחלה, כמעט שקופה, המעניקה להם קיום אחר – יותר מרוחק, מטאפטרי ורפלקסיבי. מנוכרים מקיומם הילדי, זרים לצבעוניות העזה של גן הירק, ומצוירים בהטיית המבט מלמעלה למטה, יוצרים חפצי הילדים – חפץ בודד בכל פורמאט - מקבץ של גן אחר, גן שלא קיים. שני האמנים לא איחדו את עבודתם, אלא נשארו נאמנים, כל אחד לסגנונו ולמדיום שאתו הוא עובד. אך הדיאלוג שהתפתח ביניהם, כיוון את מבטם לאותו מקום, ונוצר מבט כפול  - האחד מתמשך וסבלני,  והשני – מחביא ומגלה. שני מבטים, שני גנים.

טלי תמיר