שלג בעפולה –על הצילומים של שי אלוני ומיפגשם עם האולפן לעברית ועם מיכל שמיר
שי אלוני, צלם ופועל במפעלבקרה בקבוצת גבע בעמק יזרעאל (שם נולד וגדל), ניצל את המצלמה שלו כדי לשבור מחיצות: לראשונה ביקר באופן אישי בביתם הפרטי של העובדים השכירים העובדים לצדו במפעל, כולם יוצאי ברית המועצות שעלו לארץ בשנות התשעים המוקדמות. הוא יצא לבתיהם - בעפולה, עכו, נצרת עילית, ישוב אומן ומושב חבר –מצוייד במפות משורטטות ביד שציירו למענו בעלי הבית, בהן מסומנת הדרך מן המפעל בקיבוץ אל ביתם בפרוורי עפולה והסביבה. שם הוא ביקש לצלמם במרחב הפרטי שעצבו לעצמם במקום החדש: ב"סלון המקומי" כפי ש"המקום" נתפס בתודעתם. אלוני לא חדר לאזורים אינטימיים, ונזהר ממציצנות. הוא שמר על גבולות המרחב הפורמלי-ייצוגי של חדר האורחים, שבו בעלי הבית הכתיבו את אופן ישיבתם, את לבושם ואת מקומו של כלבם. הכלב, כך למד אלוני, הוא אזרח מכובד ועתיר-זכויות בקרב העולים הרוסים. (בראשית התהליך היה הוא –הכלב –הסיבה העקרית לצילום).
כשניצבו לפני הצלם, ידעו מארחיו, שהם עשויים למצוא עצמם על קירות הגלריה. כיוון העינית סימן רגע של החלפת-מבטים הדדית, שאינו נעדר היסוס וחשד הדדי, גם אם פורר, פה ושם, חלקים מהם. אך התמסרותם למצלמתו של הצלם מהקיבוץ לא שבשה את הרצף הטבעי, הבוטח, של המרחב הביתי –מרחב שנשלט כולו על-ידי אסתטיקה אלגנטית, אירופאית, עתירת-חפצים וקישוטים, ומאוכלסת בנופים מ"שם": יער, מפרץ, עצי אשוח ושפת אגם שבמימיו השקופים משתקפות פסגות מושלגות. הנוף המושלג הנשקף מקירות הבית העפולאי הוא גילום מובהק של הדיסוננס הקיומי המשתקף כאן: ה"מקום" מוסט למרחבים זרים ורחוקים. עקבותיה של הסביבה הקרובה אינם נראים לעין, והמרחב הפרטי מתמלא בקודים של געגוע אל מה שנעזב ונשאר מאחור. המפות המצויירות הן העדות היחידה של ה"חוץ" הריאלי. הן מתפקדות כמטאפורה מובהקת של ההיסט המרחבי והתרבותי והניסיון לחזור ולהגדיר מחדש את האוריינטציה במרחב החדש.
מיכל שמיר שכרה סטודיו בקיבוץ רגבים הקרוב למקום מגוריה. החלל שהושכר לה שימש בעבר כחדר לימוד של אולפן לעברית. שמיר מצאה בו ארון עמוס בעזרי לימוד לשפה העברית, ועל הקירות –שרידים של כרזות בנושא "ירושלים", "צמחי ארצנו", ושאר מושגי-יסוד בידיעת הארץ. שמיר מציגה את תכולת האולפן כשרידים מהוהים של "אתר טבילה", מקום שם העולה אמור לעבור את מבחן חניכותו הישראלית. "השפה היא המולדת" והאולפן הוא הפרוזדור אליה.
המיפגש בין הסלון האלגנטי המשקיף אל הפסגות המושלגות לבין הבריסטולים הריקים שרק הכותרת "ירושלים" נותרה בראשם מציע מבט אירוני ועגום על תרבות הנחלת הלשון העברית, החובקת בתוכה, כתוצר מובן-מאליו, את אהבת המולדת הטבועה בשפה ובחומר הנלמד. חיבור זה בין תחביר לבין אהבת המולדת –חיבור ציוני מובהק –עובד והשתכלל במשך שנים במסירות ובנאמנות רבה על-ידי אולפני העברית בקיבוצים ובערים. בעוד שהזיית "המקום ההוא" מופיעה בבהירות עזה וצבעונית, המציאות המקומית דהוייה ונחלשת. המתח בין הדלות המקומית לסלון האלגנטי, עטוי השלגים, מזכיר את המתח הקיים בעבודותיו של רפי לביא משנות השישים, בהן הדביק רפרודוקציות של נופים שויצריים על משטח דיקט עירום ומולבן. המיפגש הזה תוהה היכן מקומה האמיתי של התודעה, והיכן ייפגשו שתי המציאויות? האם ניתן היה לייצר כאן, אי-פעם, מציאות-נטו, ללא המקום "האחר" הרוחש תמיד מתחת?
שי אלוני צילם עולים חדשים מברית המועצות שעובדים כשכירים במפעל "בקרה" ובמפעל "שקדיה" בקבוצת גבע בעמק יזרעאל. את כולם הכיר במהלך עבודתו במפעל, לצידם של מצולמיו. הביקור בביתם והצילום היו חלק ממסע היכרות בין-אישי ובין-משפחתי בין אלוני, חבר הקיבוץ, לבין העולים תושבי עפולה, עכו, נצרת עלית, ישוב אומן ומושב חבר. לבקשתו של אלוני, צייר למענו כל עולה מפה המשרטטת את הדרך מביתו אל מקום עבודתו בקיבוץ גבע. המפות הפכו לחלק מן התהליך הרעיוני והאישי של התערוכה.
מיכל שמיר שכרה סטודיו בקיבוץ רגבים, הקרוב למקום מגוריה, ומצאה עצמה בחלל ששימש בעבר כאולפן ללימוד עברית. את תכולת האולפן היא העבירה לגלריה, כמעט ללא שינוי, והפגישה אותה עם צילומי "הסלון המקומי" של שי אלוני. נוצר מרחב משותף הכולל את הסלון הפרטי האלגנטי, השומר על נופים רחוקים וזרים ואת עזרי הלימוד הדהויים של האולפן לעברית. מיפגש דיסוננסי זה מבקש לתהות על נדודי התודעה: היחס בין תודעה ריאלית-מקומית, בזמן הווה, לבין זמנו המתמשך של הגעגוע למה שנשאר ונעזב מאחור. ומכאן גם השאלה על תקפותה של הרטוריקה הציונית הכורכת באחת, ללא פקפוק, את אהבת המולדת עם הנחלת הלשון, בבחינת "השפה היא המולדת".
טלי תמיר