חזרה לגלריה

השיר הפותח את "אדן מנחה" - ספר השירים האחרון של אבות ישורון

אומר ככה:

כל הנהרת

הלכים אל

הים והים

אינו מלא

כי כל

הנהרת חזרים

אל הנהרת.

תאמינ לי.

זה סד

גאת ושפל.

זה סד

תרת הגעגעים.

כך גם התערוכה של מיכל ספקטור: הכל זורם אליה, הכל חוזר אליה, והיא נעה במסלולים מעגליים אין-סופיים. יש בה רגעים של גאות ויש בה רגעים של שפל, ויסודה בגעגוע גדול, געגוע עקרוני שהפך לגעגוע ממשי, געגוע ללא-תחתית. בים הזה שמשתרע כמעט על כל שטח קירות הגלריה חיים, ללא מיון, או סינון, או בלימה מאות דימויים ונתונים. מלבד קצף הגלים הבוהק  - דימויים ויזואליים, ציורים עמוסים - נסחפים בזרם העז חומרי החיים עצמם –דפי יומן, מכתבים רפואיים, צילומים, קטעי מכתבים, וכמו צדפים או אצות ירוקות-נוצצות-בשמש הם מתגלגלים במהירות, מתגלים לרגע ונעלמים שוב מן העין. יש גבולות לים הזה: חופיו הם השנים שמכילות אותו: 1994-2000.

שבע שנים תחומות, שנתחמו על-ידי החיים, לא על-ידי האמנות. שבע שנים שהחלו בידיעה, והסתיימו במוות. וביניהן היו בדיקות וזריקות ושאיבות-מים  והיו ציורים ורישומים וסריקות-מחשב ופגישות ותערוכות. החוויה הטוטאלית –המכילה את עדויות החיים ואת עשיית האמנות בו-זמנית, ללא-ריווח, מן הרצפה ועד התקרה, מהיום הראשון עד האחרון –היא ביטוי לאילוץ של החיים שמפנים את מבטם אל המוות, שלא מאפשרים את בדידותה של האמנות ללא הפרעה. או מוטב לומר: ללא אהבה וגם: ללא מועקת הפרידה. במשך כמה חודשים רצופים סרקה מיכל  בסורק-מחשב למעלה  מ1,500- דפים הקשורים לפרק הזמן הנקוב, והכניסה אותם למאגר ממוחשב. היא הסיגה את דפיה המצויירים לאחור –מהמשטח הבוהק של הצבע והטקסטורה אל המשטח הלבן, הסטרילי של גיליון A4הסרוק במחשב. ציורים קטנים וגדולים התאחדו בגודלם, והשתוו לגודלם של היומנים, המכתבים, המסמכים הרפואיים. לכאורה –שקט גדול, דק ולבן ירד כענן וכיסה את הכל –אך מתחת לשקט הסטרילי הזה נבעטים הגעגועים, הרגשות החמים, הדינמיות של הדמיון וההמצאה, והם חוזרים ומכים, מנסים להגיד ואינם מצליחים.

טלי תמיר