חזרה לגלריה

"מסלול החיים שלי יצר מצב שבו, בעצם, אני לא מרגיש שלם. אני חש בתוכי תחושה של פיצול, של קרעים, של חלקים שלא נפגשים. התערוכה היא מן מסע לחבר את החלקים שבי."

לימים פרש הנכד את מותו השגוי של סבו, אותו כלל לא הכיר, כסמל של זרות וחוסר שייכות: הצלבה לא-מתאימה של שפה ותרבות, שיבוש הקודים המקומיים, העדר אוריינטציה בסיסית. הזרות הזו, אותה ינק מהבית, ומהמפגש בין הבית לבין העולם שבחוץ, דבקה בו לתמיד. זרות סמויה של בן-מהגרים, דור שני להגירה. אמנם, ארץ המוצא של הוריו הייתה בשבילו רק שם, שפה, סיפורים. היא לא הייתה זיכרון מוחשי כמו צבע, ריח, או זכר קירות הבית. אבל היא המשיכה להתקיים בתוך הבית האחר, מעורבת עם סוג של תמיהה, של אי-הבנה, מול הפער בין החלום למציאות.  זרות שהפכה לנתק רגשי כתוצאה מכוויות נפשיות של חוסר-קומוניקציה.  

"הגענו לנחשון. אני ואמא שלי ומזוודה כחולה. דבר ראשון ששמתי לב אליו היה שהכל ירוק ושמעתי ציוץ של צפרים. זה עבד עלי חזק. השדות, הנוף –נכנס בי בפיצוץ. אם יש לי תחושה חזקה של המקום הזה, היא קשורה למכה הראשונה."

כילד במוסררה, ואחר-כך בשכונת בית-ישראל גדל ברחוב. ההורים היו עסוקים בפרנסה והילדים היו בחוץ. התאים לו להיות בחוץ, הוא מצא הרבה מה לעשות שם. רק ביום שישי, לקראת שבת היתה התכנסות פנימה: מקלחות, ניקיון, בישולים. רק אז בא לידי ביטוי מושג המשפחה והבית. המעבר בין ימי החול של הרחוב לבין ימי השבת של הבית היה מעבר חד, שזכר חריפותו מבטאת את הפער בין הדתי לחילוני, פער שגם הוא לא מצא לעצמו דרך-גישור. בגיל 13 החליט, מיוזמתו, לעבור לקיבוץ.  כשהגיע לשם, חש את הפערים הגדולים, והבין שעליו לעשות שינויים רבים על-מנת להתאים את עצמו לחברה הקיבוצית: שינוי בצורת הדיבור, שינוי צורת הלבוש, אפילו שינוי בהרגלי אכילה. פעם ראשונה שראה ביצים מבושלות בקליפתן בחדר האוכל, לא היה לו מושג שיש 'ביצים רכות' שאוכלים אותן עם כפית. עוד קוד תרבותי שהיה עליו ללמוד ולהפעיל בצורה הנכונה. הכפית הפכה לדימוי סמלי בעבודתו.

"אבא שלי היה חייט מצליח בעירק. כשעלה לארץ הוא חסך כסף על-מנת לקנות לעצמו מכונת-תפירה מתוצרת "זינגר", אך לא הצליח למצוא עבודה במקצועו. לאחר זמן-מה החל לעבוד כפועל בניין. המעבר מה"זינגר" לאנך הבנייה הפך בעיני  מטאפורה לכאב הזרות של אבי. המעבר הזה מסמל את הקרע של המעבר מתרבות לתרבות וממציאות אחת לשניה."  

היתה גם חוויית האור והמרחב. זו נפלה לידיו ברחוב, בחוץ, בשעות של הפקר, כשהמתחים של הזרות והכאב נשארו מאחוריו. חוויות אלה עוררו בו את תחושת המקסם, ויצרו מרחב חדש, מרחב פואטי-נפשי המנותק מהסביבה והוא כולו שלו. ה-X  הנעלם של "צפור הנפש", אותו אזור חידתי שנשאר מעורפל וחופשי, יזין אותו כאמן המבקש מבע  אישי ואותנטי.  שנותיו הרבות בקיבוץ לא עשו אותו אמן של סלעים ואדמה. אדני היה ונשאר אמן של  דיבור פרטי, של שיח פנימי, של תרבות, דימוי ומילה. לא ההתמזגות עם הטבע כי אם המהלך המורכב של החיבור המנטלי יעסיק אותו, אובססיבית, בעבודתו.

"ההורים שלנו ספגו את המכה הקשה ביותר כי הם לא הצליחו להגשים את החלום שבשבילו עשו את כל הדרך –לחזור הביתה לארץ האבות. כשהגיעו לא נתנו להם יד, ולא הבינו את הסיטואציה שבה הם נמצאים. הם גילו שהם זרים לגמרי בארץ אבותיהם. נוח יותר להיתלות בתחושת הקיפוח, אבל הזיכרון שלי קשור בעיקר בחוויית השבר התרבותי. עד היום אני נושא בתוכי תחושת אשם קשה: אנחנו, בני דור ההמשך, שנולדנו בארץ, התביישנו בהורינו והתכחשנו אליהם ואל התרבות שהביאו אתם."

הפער בין  החשיבה המשיחית של יהודי המזרח לבין החשיבה המדינית-פרגמטית של הציונות מעולם לא נסגר והתקבע על מרחק מנטאלי בלתי הפיך. שתי צורות חשיבה מנוגדות –האחת נוהה אחרי מהפכה ומרד בדור ההורים ומבקשת ליצור חברה חדשה והשניה נוהה אחרי מסורת בת 3,000 שנה ומבקשת להגשים חלום משיחי ולהשלים את חזון האבות.  השבר הגדול של יהדות המזרח היה שבר תודעתי ותרבותי   - ההבנה שלא ימות המשיח מקבלים את פניהם אלא סדר יום פוליטי שונה לחלוטין שבו הם משמשים כבורג קטן. המהפכה נותרה זרה להם, המרד בהורים –מנוגד לטבעם ולחינוכם. והילדים שלהם, שנולדו בארץ בקשו לגרש מעליהם את שרידי הגלות, להסתיר את משקעי הזרות ולהיות כמו כולם.

אהרון אדני בונה את עבודותיו מהחומרים הביוגרפיים הללו: זרות, אשם, תמיהה, פיצול מנטלי, מערכות מושגים שלא נפגשות, סימון של כאב, קרעים של חוויות שאינם מתאחים לשלמות אחת. ה-NEXUS , (לטינית: חיבור) המקשר בין כל הקרעים והחלקים הללו ממשיך ומחזיק במרכזו את ה-Xהנעלם  שמונע את הגילוי המלא. מול החוויה הפואטית הזו, שנשמרה מכונסת ופרטית צמחה חוויה יצרית: הסוס המיתולוגי, פיתולי הקוים הטופוגרפיים של ההרים והנוף. אדני מפגיש בין הטופוגרפיה של ירושלים לבין הטופוגרפיה של קיבוץ נחשון: שתי טופוגרפיות שיוצרות ביניהן  חיבור ליצירת "טופוגרפיה נפשית". כשהוא יוצר מחבר עדין בין הפואטי לפוליטי ובין ההכרתי לביוגרפי, מעלה אדני מרחב אישי קונפליקטואלי המעדיף את הצרוב והמפוחם על-פני המתגרה והמוחצן.

טלי תמיר