חזרה לגלריה

גוף ולחם

פסלי הלחם של  לילי פורן, העשויים מלחם שיפון ומפיתה ערבית ("לאפה") נושאים אתם שנים רבות של  נוף גלילי ויחסי שכנות קרובים עם התושבים הערבים בעכו העתיקה ובכרמיאל. פורן מעצבת וגוזרת בלחמים האפויים, ומה שיוצא מתחת ידיה קשור תמיד לעולם אנושי וביתי: כפות ידיים, ראשים, נעליים, סירות, כובעים,  מסננות וקערות: דימויים של מטבח ונהר, גוף וביגוד. מרחב הדימויים שלה קשור ליומיומי והפשוט, אך טווח המגעים שלה הופך פוליטי במקום שבו מאפיות עולות באש, (אוקטובר 2000) וסוג הלחם מסמל  זהות לאומית.

חפצי הלחם של פורן מייצגים "אמנות עניה" אמיתית, העוסקת בקשר בין לחם ועוני, ושואבת גם מזכרונות-ילדות  דלה בשכונות ירושלים בשנות ה50-, ומתפריט חסכוני ממוחזר במטבח של אמה. כמו באמנות של ילדים או אסירים היא מפגינה תבונה יעילה  היודעת לתפור ולהטליא, ללוש וליצור צורה מחומרים המצויים מתחת ליד. בהשראה של "אמן השבט" היא יודעת לשנות את הפונקציה המקורית של  החומר ומעניקה ללחם גופניות וחיים נוספים. באמצעות חכמה פשוטה זו, שמשמרת את חומן של כפות הידיים באובייקט הסופי, מבקשת פורן להחזיר את הכאוס לשגרת הנחיצות השפויה של האופה ולגעת ביסוד הקיום, ערבי כיהודי. תוך כדי לישה ואפיה היא ממשיכה, כדבריה "לקלוע את מקלעת הדו-קיום של שני העמים".

"החיים ביד אלוהים והמוות ביד הבחורים"

זהו צילום העוסק ב"נוף ביטחוני". צילום המתבונן בגבול הפרוץ שבין הצבאי לבין האזרחי וחושף את הנוכחות המאיימת של מה שאמור להגן עלינו. במקביל, מופיעים הגבולות הטריטוריאליים על פני האדמה, האוויר והים. הם אמורים להבטיח ביטחון באמצעות סימון של קווי הפרדה חדים וברורים בין "שלנו" לבין "שלהם", אך למרות ההשקעה הרבה באחזקת הקו, למרות הנוכחות הבלתי פוסקת בשטח ולמרות האמצעים האלימים, הגבול הוא חדיר, מחורר, סמן של חרדה בתוך הנוף.

זהו צילום העוסק בזהות ובעקבות של זיכרון בנוף. לעתים המוקד הוא על שרידים המתפוררים עם הזמן והופכים לאלמנט נוכח נעדר בתוך מציאות היום-יום. הצמחייה מכסה אותם, החיים ממשיכים והאובייקט הופך לאתר זיכרון נטוש. פעמים אחרות השריד הוא ביטוי של זהות ומיתוס, אזרחים/חיילים הנוהים אחר מפגן אומניפוטנטי, שבויים בתוך היבריס של סמלי גבריות צבאיים.

העדשה אינה עוסקת באובייקט הצבאי, בין אם הוא פרט קטן בשוליים או בין אם ממלא את הפריים, אלא מתבוננת ביחס המורכב בין הרבדים השונים, החדירה של האחד לתוך השני. קיים מתח בין ההטמעה הכמו טבעית של האובייקט בסביבתו המקומית לבין הפגימה בנוף הטבעי. המבט חם, מתחבר לזיכרונות של טיולי טבע ברחבי הארץ ולתחושות של שייכות ומשיכה למקום. לעתים נעשה שימוש בצבעוניות פסטלית שמראה יופי המגיע עד כאב. כאב שאינו מוביל לדימוי רע ומנוכר, אלא מתחבר למסורת של אסתטיקה צילומית שמעוררת ריגוש ורצון להתבונן בתמונה. אך ההתבוננות מעלה מתח כי הנוף פצוע ומצולק, מכיל בחובו שרידים המעוררים זיכרונות מלחמה, הלם ואימה, ומתחברים לתחושות של איבה ואבדן. מבט שנוגע בצלקות פנימיות ומזכיר את המחיר, שאנו מנסים להתעלם ממנו, ולהפכו לחלק מהמובן מאליו של הקיום בארץ הזאת, בה "החיים ממשיכים כרגיל".

טלי תמיר