כבר למעלה מעשר שנים שארנה מילוא מפעילה את הציור מכל צדדיו וכיווניו: היא גורמת לצופה שלה להתבונן בציור משמאל לימין; מימין לשמאל; מלפנים ומאחור; מלמעלה ומלמטה; מן הקצוות פנימה אל האמצע ומן המרכז החוצה. לבסוף היא מתקוממת כנגד קיומו כמחיצה אטומה בחלל ומבקשת לחדור דרכו ולהפכו לשקוף וחדיר למבט. מילוא, בת לאם משוררת ולאבא במאי תיאטרון, ניזונה מחומר טקסטואלי באותה מידה שבה היא מקבלת השראה מדימויים ויזואליים ומשלבת, באותו רצף, ולתוך אותה אמירה, גם את מדיום המיצג. מילוא אינה משלימה עם הארגון השונה בחלל של טקסט ותמונה והיא "כופה" עליהם קריאה זהה, בפורמאט צר ומארך, דמוי שורה כתובה. כך, הציור "מתכווץ" ונמתח לקצוות והטקסט "מצטייר" לאורכו. נקודת מוצא חשובה במהלך הציורי-טקסטואלי של מילוא הייתה טיפולה הציורי בטקסט של קוהלת –"עת לכל חפץ" (קוהלת, פרק ג'). המבנה העקרוני היה נתון כבר בטקסט התנ"כי ובארגונו על הדף: מיקום צמדי הניגודים בקצוות והשארת חלל ריק ביניהם:
עת ללדת ועת למות
עת להרוג ועת לרפוא
וכו'.
בתערוכתה במוזיאון ינקו-דאדא ב-199הפכו ניגודים אלה לקצוות הציור והם שהכתיבו את הפורמאט הבסיסי הצר והארוך, כשהחלל שביניהם ניסה להתמודד עם שאלת האמצע של הציור, ומה עליו להכיל. מילוא ניסחה אז את השאלות שיעניינו אותה במהלך השנים הבאות: חיבור טקסט ותמונה; שאלת הזמן והרצף; מתח בין ניגודים; כיוון וקצב קריאת ציור; מתח בין קצה לאמצע (בין כף-יד לטבור); פירוק השפה והרכבתה מחדש.
בהמשך, מילוא הפכה והפכה במושג הציור ואתגרה את תכונותיו הבסיסיות, אחת לאחת. אך כמו פיטר פן ששכח את צילו במגרה והתחבר אליו מחדש, כך גם מילוא, ביקשה להיפטר מדבר מה המצוי בדבר עצמו: הציור. בסופו של דבר, לאחר כל פעולות ההיפוך והכיווץ היא נשארה עם מהות אופטית, צבעונית, רגשית שאם קוראים אותה, אות אחר אות, מפענחים את המילה: LONGING (געגוע). הדימוי המצוייר מעל למילה הוא רציף מזח ארוך הנכנס לתוך הים ובקצהו מגדלור. האם זו "אהובת הקצין הצרפתי" שעומדת, שם, בקצה המזח וממתינה לאהובה שיבוא מן הים? האם זו הרומנטיקה הגרמנית, אפופת הגעגועים למיסתורין, שניצבת, שם, בקצה הכתמים הכהים? או, אולי, זהו געגוע לציור עצמו?
גם המושג "ציור-נוף", אחד הז'אנרים המסורתיים בציור, נבחן אצל מילוא משני קצותיו: הרומנטי-מסתורי והריאלי-תעשייתי. נופי ממילה בירושלים, המחברים בין אלמנטים מיתולוגיים בנוף הירושלמי לבין מרכיבים עכשוויים, השייכים לארכיטקטורה עירונית-תעשייתית מופיעים משני צידיו של "טבור הציור" ונמתחים לאורכו. השפה מתארגנת מחדש: כבר ב-1990 פרקה מילוא את הטקסט התנ"כי על תמר ויהודה (בראשית, ל"ח) לפעלים, תיאורי מקום ותיאורי זמן ובנתה אותו ברצף חדש. הדרמה של תמר שהתחפשה לזונה ונבעלה על-ידי חמה, אבי-בעלה המת המשיכה להדהד בשורת הפעלים וקבוצת תיאורי המקום והזמן, אך באופן קצבי ומודרניסטי, כעין "מוסר לשוני" אחר. במהלך שנות ה90- המשיכה מילוא לטפל בשפה העברית והוסיפה עליה את בת-זוגה –האנגלית. "היא כותבת מימין לשמאל" ו"He writes from left to right" הפכו לצמד נוסף של ניגודים, הכוללים הפעם את ניגודי המינים והשפות. מיקום שני הטקסטים, זה לקראת זה, או כל אחד לכיוונו-הוא פתח שתי אלטרנטיבות שונות ביחס לשאלת המפגש, או אי-המפגש, ולנקודת האמצע. מילוא המשיכה להטריד את הרצף הלשוני: היו שורות שנמחקו, ורק קצוות האותיות הציצו מתחת למחיקה, היו מילים מפוזרות שניצלו מן המחיקה, והיו נגישות לקריאה ובעבודות אחרות נכתבו טקסטים קצרים לאורך שורות ארוכות, במרווחים לא-קצובים.
המיצגים השלימו את חשיבתה הציורית של מילוא והוסיפו לה ממד תיאטרלי. במיצג "מלח" היא ציירה בצללים, שהוטלו כתוצאה מהעברת אור דרך משטח-מלח המפוזר על מחיצה שקופה. הציירת, הפעם, נמצאה מעל לציור, והשקיפה עליו מלמעלה. במיצב שייערך בגלריה "הקיבוץ"–תצייר מילוא במי סבון על-גבי לוח זכוכית ניצב במרכז החלל, וכך היא תנסה להיות משני צדי הציור בעת ובעונה אחת. הניסיון להציע את הציור כמחסום, כדבר בלתי-עביר, הוליד, בשנה האחרונה, את המילה BECOME או מ ת ה ו ו ה המתייחס אל הציור כזרימה בלתי-פוסקת, ההולכת ומתהווה כל הזמן. ארנה מילוא שוב מאתגרת את מושג הזמן: כנגד הציור הדומם, הנתפס כמעצור בזמן, היא מבקשת להוביל את המבט לאורך תהליך מתהווה ולהציע סוג של אקזיסטנציאליזם ציורי. המילה מתהווה (BECOME) כתובה באותיות-עץ מודבקות, או ממוגנטות - עובדה שחותרת תחת משמעותה כתהליך מתהווה כנגד עיניו של הצופה. מעצם היותה בנקודת זמן מסוימת בראשית האלף השלישי, יודעת מילוא היטב, שעל-אף הכמיהה המודרניסטית להניע ולהזרים מהלך ציורי דינאמי, נידון הציור לחזור ולהילכד בסיכת הזמן, תחת מכסה הזכוכית. פיכחון זה מוביל אותה בחזרה אל ברירת האמצע: בין הציור לשפה הכתובה, בין התחביר השוטף לשם העצם המופשט, בין המרחב הנופי לקו האופק ההולך וצר, הולך וצר, עד שייעלם.
טלי תמיר