כשאלה מונחת על מפת שולחן - על העבודות של אנה דן
קצה האלה עטוף במעטפת מתכת, המעטפת מחוזקת במסמרים. ידית העץ שלה משופשפת מרוב שימוש והחזקה. שרידים של צבע אדום מפוזרים פה ושם. אלת שוטרים שנועדה להיות מונחתת על ראש, כתף, יד, היכן שתפגע. אנה דן הניחה אותה על מפת שולחן סגולה ופרחונית, כשבבואתה נשקפת ומוכפלת במראה: בבואה של אלימות הגואה וחודרת לתוך הבית.
פעולה של הנחה, הסטה, הוצאה מהקשר. אנה דן, החיה בקיבוץ ניר-יצחק, סמוך לרצועת עזה ולמחסום ארז, עוסקת במפגש הטורד בין המרחב הביתי למרחב הפוליטי. חללי מגורים, ריהוט ותהליכי בניה מעסיקים אותה לאוו דווקא ברמה הארכיטקטונית, אלא יותר ברמה האנושית–יציקת חומר אנושי ועדויות ביתיות אל תוך הבטון, הפיגומים, הרהיטים. (בתערוכה קודמת יצקה בגדים אל תוך בלוקים של בטון ובנתה מהם קיר-חומה בתוך הגלריה). אנה דן מתיכה את האלימות הגואה אל תוך הבית, מחברת אותה לרהיטים, לשולחנות, לספסלים, למפות השולחן באופן כזה שהיא נוצקת לתוכם והופכת לחלק בלתי-נפרד מהם. ספסל הילדים העשוי עץ התעבה לתוך שכבת בטון מצופה במעטה שחור, האלונקה נוצקה אל תוך מגרש טניס ירוק, צלחות שולחן האוכל כוסו ונתפרו, כמו רעלה שחורה על-פניה של אשה חסומת מבט. אנה דן מצביעה על מצב של עיוורון, חורים שחורים, אלימות במעגלים סגורים. צורת המעגל –PANOPTICO שרתה גם את מתכנני בתי הסוהר במאה ה-18 שרצו ליצור מרחב סגור הניתן לשליטה מלאה של המבט המפכח. דן משרטטת מחדש את התכניות הללו על חלקי קירות-גבס ומכניסה אותם לתוך חלל המגורים.
העבודה "הבית הנגזל", מבוססת על אלגוריה ספרותית בעלת אותו שם שכתב הסופר הארגנטינאי קורתאזר, המספרת על שני אחים המנושלים בהדרגה מביתם בגלל רוחות רפאים הפולשות לביתם. בהשראת המתח הסיפורי בין הביתי לאלים, הניחה דן על שולחן ביתי נמוך פיסת סוודר סרוג, עדיין מושחל על צמד מסרגות, והחוט הנמשך אל פקעת הצמר תקוע ברגל השולחן. דימוי של חוט צמר שנתקע ונמתח, על-סף קריעה. קצהו האחד מוטל על הרצפה, קצהו האחר ארוג בסריגה הביתית. הביתיות המנושלת באה לידי ביטוי גם בעבודה "חולצת ילד" שנעשתה לאחר מותו של הילד אחמד בצומת נצרים (נובמבר 2000), ומתארת חולצת ילד, מקופלת, נטולת-גוף, מוגנת רק על-ידי תנועות הקיפול של הסדר הביתי.
כשאלה מונחת על מפת שולחן, שלוות החיים מופרת ומוטרדת. בשפה מינימליסטית, אך טעונת מתחים רגשיים, מצליחה אנה דן להעביר תחושות חיים במקום הסמוך לאזור סכנה, במקום שהאלימות שבו מתנחשלת לתוך האויר, חודרת אל תוך הבית, נצמדת לבגדים, מונחת על השולחן.
פברואר, 2001
עוגת חתונה של דינה שצ'ופק (חברת קיבוץ מצר) ממשיכה את תערוכתה "נדוניה" (גלרית הקיבוץ, 1996) העוסקת במיתוסים בורגניים הקשורים לטכסיות החתונה ומוסד הנישואין. התנועות החלוציות של דור מייסדי התנועה הקיבוצית פרקו מעצמן את המסורת הטכסית של החתונה, ביטלו את ערכה הרכושני של הנדוניה ואף ביקשו להתפרק מכבלי הנישואין עצמם. שצ'ופק דנה בחזרה של כל אלה לתוך מסכת החיים בחברה הקיבוצית ומחוצה לה, ומעצימה את הטכסיות המצועצעת הזו עד לתיאטרליות אבסורדית. כך, למשל, היא העצימה, באמצעות סרט וידאו, את הריטואל הסמלי של זריקת זר הכלה, והעניקה לו מעמד עתיר-פאתוס: הזר מועף לחלל פעם אחר פעם, בחזרה אין-סופית, על רקע שמיים כחולים, כשהוא טעון בהבטחות לאושר מושלם. העוגה עצמה - עוגת החתונה הבנויה כמגדל - מעוטרת בדגמים משתנים כמו סלסלות או לבבות, מצופה בקרם ורוד-לבן ובסוכריות כסף, ומגלמת בהידורה את הפטיש הגדול של דמות הכלה בחופתה, ושל הפנטזיה הבורגנית לגבי קדושת הנישואין.
דינה שצ'ופק ממשיכה ומפתחת דיון אמנותי של אמנות נשים העוסק באסתטיקה הנשית ובריטואלים הקשורים לנשיות ולחיי-אשה. החתן נעדר מן הטכס (כפי שהוא נעדר בציור החתונה של ברוייגל) והעדרותו מעידה ביתר-שאת על המעמד החפצי של הכלה המשועבד לסימבוליקה של בתוליות צחה והידור מלכותי. ז'אנר נוסף המשתלב בעבודה זו הוא אמנות האוכל, על היבטיה השונים. עוגת החתונה של שצ'ופק עשויה כולה מקמח וביצים, מקרם אמיתי, ומקישוטים אכילים. אין בה כל פיקציה או הדמיה חומרית והיא אכילה לגמרי. בסיום התערוכה מתכוונת שצ'ופק לכבד את אורחיה בפרוסות מהעוגה. הבאת מעשה האמנות למצב אכיל, פריך, נתון לסכנת קריסה, התפוררות וכרסום של מזיקים שונים, מתגרה באובייקט האמנותי ובהגדרת על-זמניותו. אולי, מבקשת שצ'ופק לומר דבר דומה גם על המיתוס של חיי הנישואין, למרות שהאהבה הרבה והמסירות שהושקעה בהכנת העוגות ובטיפוחן אינן ניתנות להסתרה...
טלי תמיר