נופי אובך - על סדרת התצלומים של עמי ואלך
במבט ראשון הנוף לא נראה לעין, אובך אפור-עכור מכסה אותו, והכל נמלא גוונים כהים, ללא שהיית-נחת קטנה של צבע. במבט שני ושלישי מתגלות בהדרגה צלליות מטושטשות של בניינים, שבילים, צמרות עצים, שדות, מערכת ריהוט גינה שכיסאותיה מוטים אל השולחן במחוות סיום. בתוך האובך לכודות דמויות-צל שחורות, מדלגות באוויר, מהלכות על חבל, חותרות בין הגלים, מנתרות כאילו הצילו עצמן מלהבות-אש המלחכות את קצות בגדיהן. ספק-קרקס לוליינים המהלכים על-פי תהום, ספק תיאטרון-צלליות מתפרק, פורש עמי ואלך תמונות אלגיות של סביבתו הקרובה בקיבוץ, ביתו מאז שנולד.
מקומות זרים לא מושכים את מצלמתו של עמי ואלך. כאמן הוא מרותק בכבלים רגשיים לביתו-שלו והמצלמה משמשת לו פורקן לחרדות המציפות אותו בעקבות תהליכי הפירוק וההתפוררות העוברים על החברה הקיבוצית. זרמים תת-קרקעיים אפלים, יצרים קשים, רגשות ופחדים מכסים את נופו הפסטורלי של הקיבוץ כעננה כבדה. פה ושם מבצבץ כתם-אור זוהר, מפזז על העלים והדשאים, פותח סדק אל עולם בהיר ואופטימי. אך בעולם הפרטי, המלא-פחדים וחרדות של עמי ואלך, אפילו החתולים לכודים בקורי העכביש העכורים.
עמי ואלך משליך על המציאות הפיזית של נוף הקיבוץ את עולמו הרגשי המעצים חוויה קולקטיבית של חברה במשבר. הוא עושה זאת באמצעות ביום של סצנות תיאטרליות זערוריות המנצלות חומרים פשוטים כמו מגזרות נייר, קרעי עיתונים ושקיות פלסטיק פשוטות. התוצאה הסופית, סוריאליסטית וסהרורית ככל שתיראה, נשארת תמיד צמודה לצילום ישיר וידני, עשיר באיכויות טקסטורליות, אך ללא כל מניפולציה טכנולוגית או תוכנה ממוחשבת. ה"תיאטרון בשחור" של ואלך הוא מעין תיאטרון-צלליות מטאפורי המטיל מסך נוסף על המציאות הקיימת.
רוח גדולה - על מיכלי הנוצות של חנה ריכב
נוצות עפות באוויר הן סימן למהומה: רוח גדולה ופתאומית העירה ערימת נוצות לבנבנות ממקום-רבצה וסחררה את הנוצות באוויר, או, אולי, חבורה פרועה של ילדים העיפה כסתות-פוך ופרמה את תפריהן, או, אולי, סופה נוראה העיפה הכל בדרכה ומה שנותר, בשקט שלאחר הסערה, הן רק הנוצות הלבנות שממשיכות להסתובב ולסמן מעגלים…
הנוצות של חנה ריכב נעות בתוך כלובים-לולים ממוסגרים וכובשות לעצמן חופש-תנועה הולך וגדל: בכלוב הראשון, דמוי-לול ומחולק לקוביות, הנוצות עדיין דבוקות למסגרות, והרוח המניעה אותן (שמקורה במאוורר המורכב בתוך העבודה) יוצרת ניעות ורעידות קלות בלבד. ה"לול-כלוב" השני, מורכב על מריצה, כבר מכיל את אופציית התנועה המצויה בגלגל, מאפשר לנוצות תנועה מעגלית, אך מותיר את המסגרת ברורה לעין; ה"לול-כלוב" השלישי שקוף כולו, ללא מסגרת חיצונית והדינאמיקה הסיבובית של הנוצות שבתוכו פתוחה, רכה וזורמת בחופשיות.
מעבר למתח שבין התנועה החופשית של הנוצות לבין מערכת גיאומטרית נוקשה המגבילה אותה מטעינה ריכב את האובייקטים שלה במתח קונפליקטואלי בין עבודה והזיה: היא מתחילה את העבודות משימוש בחלקים קונקרטיים של כלי עבודה כמו מריצה, עגלה, מקצרת-דשא או לול-תרנגולות, ומפתחת אותם לפאזה של חפצים פואטיים המרוכזים בריטואלים עצמיים של מחול סיבובי וריחוף נוצתי. כלי העבודה הפכו לכלי-רכב פלאי המאפשר הפלגה לעולם אחר ששולטים בו אך ורק השקט הלבן והריחוף השקט ואין בו שום זמזום והטרדה של גורמים אחרים. משל יצאה לה דבורה אחת מכוורת הדבורים לעולם מהפנט של בדידות, שאינו מתקפד בריכוז סגפני אלא חוגג ומסתחרר בתנועה דינאמית מלאת התרחשויות...
מיכלי הנוצות של חנה ריכב נשארים אמביוולנטיים ומעוררים לשני כיווני-מחשבה בעת ובעונה אחת: סחרור נרגש שצופן בתוכו יצירה ואהבה או מסלולי פרידה מלנכוליים, פתיתים אחרונים שעוד רגע וגם הם יחלפו עם הרוח...
טלי תמיר