ורד להב, צלמת, מתחקה אחרי הארכיטיפים הבונים את האתר הרגשי הנקרא 'חדר הילדים', ומעלה ארבעה מושגים-דימויים (או דימויים מושגיים) שמתייחסים למרחב המוגן/פרוץ של תקופת הילדות. במרכזם של דימויים אלה נמצאת דמות נשית זקופת-קומה אך חסרת זהות (ראשה נותר מחוץ לפרים המצולם): לבושה בלבן, חגורת סינר מגוהץ, נקייה ללא-רבב, מהוגנת ונטולת-מבע רגשי ומיני. הדמות הזאת, פרסוניפיקציה נטולת-פנים של האחריות הטיפולית, שילוב של אחות רפואית ומטפלת קלאסית, משוכפלת עשר פעמים (חמש פעמים מהחזית וחמש פעמים מאחור), ניצבת בשתי שורות ישרות ומתפקדת בחלל הגלריה כעין בסיס ארכיטקטוני –שדירת-עמודים הנושאת עליה תקרה דמיונית (בדומה לקריאטידות במבנה המקדש היווני). בצד יסוד היציבות והסדר המיוצג על-ידי "המטפלות", שומרות הסף של הילדות, מופיעים שלושה דימויים נוספים: קני-צפרים מצולמים, בתים פרוצי-דלתות עשויים מתכת חלודה (אובייקטים מונחים על הרצפה) וצעצועים יצוקים בשעווה שקופה. קני הצפרים –עגולים, מרופדים ומזמינים קיום אפרוחי מוגן - ריקים מכל נוכחות. בתי המתכת פרוצי הדלתות, פתחיהם מכוונים לכיוונים שונים - אינם מאוכלסים, והצעצועים–אוירון, ורכבת הבנויה מקטר וקרונות–עברו תהליך של פחלוץ והקפאה.
בזכרונותיה האישיים מעלה ורד להב ילדות מאושרת בחצר הקיבוץ, כשהטבע הפראי, המדברי, ממתין בסבלנות אין-קץ לכל ביקור, מגע או תחושה של הילדים הנולדים לפתחו. זכרונות על חופש פעולה, התרוצצות נטולת גבולות וחוויות פשוטות מעגנים ומענגים את ילדותה הפרטית של ורד להב בתקופה מסוימת ובהווי מסוים של בתי הילדים בתנועה הקיבוצית. אולם, דבר-מה אחר לחלוטין עולה מתוך התערוכה–רוח פרצים קרה נושבת בה, רוח של יתמות ועזובה רגשית. הדימוי החוזר, או המשוכפל בהבדלים מינימליים, הוא מוטיב חוזר בעבודתה של להב (בין עשר הדמויות מבדילים רק סוגי הסינרים ואופני קשירתם, לדוגמה). כמדענית המשקיפה דרך עדשת המיקרוסקופ, משקיפה להב על ילדותה לא במבט נוסטלגי, אלא כחוקרת הבוחנת את אופני השפעתן של תבניות שיוויוניות ומערכות משוכפלות על המבנה הנפשי ויכולת הצמיחה של הילד שגדל בתוכן.
חמש שנים באנגליה הרחיבו את הרהוריה של להב על נושא הילדות ועיגנו אותו במרחב רגשי פרוץ וחסר הגנה, גם אם ממושטר והיגייני. באמירה מורחבת עוסקת להב באחידות כפייתית, במבנה-עומק רגשי הקשור לריבוי ושיכפול, בצורך בלתי-מסופק-לעולם בהגנה ובמסתור, ובניסיון לפרוץ מכל אלה אל קיום יצירתי-אינדיוידואלי. החזרה האובססיבית אל הילדות, אמר ג'ורג' פרק, היא קו-אופק, מערכת-צירים, שיש ביכולתם לפענח את משמעותם של החיים הבוגרים.
טלי תמיר