מיכל שמיר - מתוך פרוייקט "נערת החודש"

זיוית שרעבי - נעולה

רותי רום - לימין שור

נעמי צוקר - משיכה

9.11.2001-12.10.2001

בישראל של שנת 2001 גאים להציג את הטייסת הקרבית הראשונה בצה"ל כסמל לשיוויון נכסף בין המינים. הרטוריקה הציונית אוהבת להדגיש שהטייסת הראשונה שתטוס מעל למטרות-הפצצה מסומנות ותשחרר את הנצרה ברגע הנכון, היא נכדה של מנהיג הגטו בורשה: המשכיות סימבולית המאשרת עד כמה נידונה המחשבה הציונית למסלול צר ומוגבל של שרשרת כוחנית הנשלטת על-ידי התניות גבריות. על-פי הזמן הזה, הזמן הגברי-ציוני, רווחי הזמן הם בין מכה למכה, והנשים, אם בכלל, מוזמנות ללבוש על-פניהן את מסכת הלוחם - ולהצטרף לספירה.

הזמן האחר –זמן-אשה– הוא המכתיב את החיבור בין ארבע האמניות המציגות כאן: לעולם הוא זמן מחזורי, זמן-התפתחות מעגלי, שבמקום לצבור לעצמו נכסי-כוח הולכים וגדלים, הוא תמיד חוזר להתחלה. לפיכך–הנצח הוא מחוץ לתחום האמביציה שלו; זהו זמן המתמודד עם מציאות ולא כופה עליה מקצב-תיפוף. ארבע האמניות המציגות בתערוכה מבקשות יחד לסובב את מחוגי הזמן הגברי ולהסיטם למערכת-קואורדינטות שונה, על-פיה יש מקום לניואנס ולגוון: זמן שמכיר בהתבלות, במוכתם, במרוקן ובמוכפף. לא תמיד הן מעידות עליו ישירות, לעיתים הן נותנות לו לצוץ, להטריד ולשבש את המעטפת התקנית, החגיגית והמוכרת –אבל, הוא שם.

רותי רום עוסקת בגוף הנשי  כשהוא דחוס ומאורגן בתבניות ונטול-זוהר ממשי. "לימין שור!" סיסמת הסדר הצבאי, הגברי, משמשת לה קריאת כיוון לזיהוי התרבות הישראלית-צבאית בתוכה בגרה כאשה, תרבות שהנשיות מקבלת בה מעמד אמביוולנטי ופרדוכסלי לנוכח העובדה שהיא נדרשת ללוחמנות ולפיתוי בעת ובעונה אחת. שורת הנשים (הנראית כמו שיכפול של אשה אחת) שנעלמת-שוקעת בתוך הרקע המונוכרומי  מעלה זכרון עמום מצריפי הטירונות בבסיס-הדרכה צה"לי, מקום המחייב מאבק לשמירת העצמיות במסגרת הכופה על היחיד/ה ליישר קו ולציית לקוד המוסכם. הנשים של רום מופיעות בעירום, אך עובדה זו מקנה להן מעמד קורבני יותר מאשר אירוטי-מיני. רמקול צורח-פקודות מהווה תחליף לפאלוס הגברי, וסדר יובשני מהווה תוצר  יחיד במקום שבו הפואטיקה אינה מצליחה להיוולד. כמו שושי שרוצה להיות משוררת - גיבורת ספרה של רום - "סיפור פשוט על אהבה" –  גם רום הציירת מדברת על "פרוטוקול של חג" ועל הצורך להתיישר לפי הפרוטוקול, ואילו החג עצמו –רחוק ומעומעם. בעבודות אחרות מבודדת רום איבר אחד מגוף האשה –ירך, שד, או בטן –ומשכפלת אותו בתוך גריד מאורגן, העשוי מצלוטייפ חום, כתזכורת לחדר הישראלי האטום. הקיום הנשי לא מצליח לפרוח בתוך החדר הזה, הרומנטיקה נחשפת במערומיה, "ואיך להסביר שבעצם/ לא אכפת/ זה רק כאב סטנדרטי/ זוג דוהר אל עבר שקיעה/ לא משהו מיוחד"

זיוית שרעבי מתחקה אחר המעטפת התקנית, המגאזינית של ההופעה הנשית, ומפרקת אותה לחלקיה, כמו בובה קנויה הניתנת לפירוק.  דווקא המעטפת התקנית, ה-COMME IL FAULT  (כראוי, כפי שצריך), משמשת לה כנקודת מוצא ממנה מתחיל הפירוק הבלתי-נמנע. המבט של זיוית מתעניין במערכת כיסוי הגוף ומיסוך פגמיו, הקשורה  גם לשאיפה-לשלמות של הטכניקה הקלאסית. זיוית מתעכבת על החלקים החשופים, שמפתים להתבוננות: הרגליים (נעולות בנעלי עקב מחודדות) והידיים מעניינות אותה בתנוחות הקוד שלהן המשדרות סגירות או לחילופין –פתיחות. הראשים מתפקדים כשורה של עציצים פורחים על חלון, והם קפואים וחסרי תנועה. במעקב המתמשך שלה אחרי ראשי-נשים העבירה זיוית את הדגש מנשים השייכות לתרבויות פריפריות לנשים הנראות ולבושות על-פי קוד של המרכז. אך דווקא שם חל הפירוק הגדול והדמויות הופכות למצבור של סימנים ריקים. הטכניקה הקלאסית נפגשת כאן לא עם המונח  אמנות גבוהה אלא עם מקבילתו העכשווית –הצילום התעשייתי-מסחרי שירש ממנה את מעטפת השלמות הזוהרת, אך השטוחה. זיוית בודקת את הסתירה בין העומק-לכאורה לבין הסכמטיקה השטוחה.

נעמי צוקר, במיצב וידאו, מציבה דימוי מרכזי אחד הממלא את כל הפריים: פניה שלה. צוקר לא נזקקת ליותר מזה. שדה הפנים –מלאים, בשרניים, עגלגלים - מהווה בסיס למהלך מחזורי שלם של התבלות והתחדשות. "בתהליך שמקורותיו סמויים מן העין ורק תוצאותיו ידועות לצופה" כתבה אילנית שמיע "עוברים הפנים האצה- התפתחות ונסיגה. […] נעמי צוקר לשה את מבנה הפנים, היא משתמשת בהן כדגימה של הגוף" הצופה רואה לנגד עיניו את התכווצות הפנים, העמקת החריצים ושוב –החלקתם וחזרתם ל"ימי הנעורים". בתוך הרצף המעגלי, ללא נקודת-אחיזה בזמן, ללא ציון התחלה או סוף –"מה יוגדר כהתפתחות? מה כנסיגה?" (מתוך הטקסט של שמיע)  צוקר מסירה קליפות ומסכות ומתבוננת נכוחה בתהליך מואץ של הזמן. היא רומזת על פולחן הנעורים הקוסמטי, על מידת ההקרבה שמקריבות נשים למענו, ועל מיעוט סיכוייו כנגד המוות הסופי. אך מעבר  ליצירת בועה מואצת של התבלות,  היא מדברת על תודעת זמן עשירה בניואנסים: היא מייתרת את העיסוק ביופי לטובת עולם עשיר של התרחשויות מינוריות, רבות-משמעות.

גם מיכל שמיר משתמשת כנקודת מוצא בסכמות מגאזיניות של דוגמניות אפנה (חלקן מתוך פרוייקט משותף שלה עם רשת האפנה COMME IL FAULT. שמיר מרדדת את צילומי האפנה לקו מתאר עשוי בעיפרון המדגיש את מעמדם הסכמטי-ייצוגי. בהמשך לטקטיקות החתרניות שפתחה שמיר כשיטת-עבודה בשנים האחרונות גם הפעם החדירה מרכיב  זר לתוך המערכת התמימה: הכתם. כתם דם, הניגר בין רגלי הדוגמנית, כהתרסה חריפה נגד עבודת ההסתרה והספיגה המשוכללת שפתחה התרבות המערבית על-מנת להעלים ולמחוק משדה הראיה את תופעת המחזור החודשי. הדוגמנית האלגנטית, לבושה בחליפה תכולה-בהירה, זחוחת-רוח ונינוחה, היא האחרונה שיצפו ממנה לא לציית לכללי הניקיון וההעלמה החמורים (האם שכחה לנקוט בצעדים הדרושים??) הדם הניגר לא רק מפר את שלוותה ההיגיינית של שגרת האפנה אלא מטיל ספק בשפיותה של הדוגמנית ומטיל אותה, באחת, לאזור הביזארי של הקיום הנשי-אנושי: זה שאינו שומר על הכללים. אין כלל חמור מזה המצווה על האשה להעלים את מחזורה, את תאוותה, את גופה. שמיר מציעה את הנזילה האיטית במורד הרגל כמין קבלה שליווה; אחרי הכל גם המחזור החודשי הוא סמן-של-זמן, הוא נקודה ברצף המעגלי של חיי אשה, שמדממים ומתחדשים מידי חודש בחודשו. אלא שגם הכתם מתפרע: הוא נדבק לרהיטים, משאיר עקבות, מסרב להיעלם, ובהמשך הוא מטפס לזוית הפה, פינת העין, כתף, מתמרח לכאן ולכאן ויוצר כעין הילה אדומה לקיומה המאויים של האשה, בעולם, שעדיין - פעמים רבות ומסוכנות מידי - עד להתפרצויות אלימות של תוקפנות גברית.

טלי תמיר