חזרה לגלריה

התערוכה מתארת את הנוף הישראלי כשטח-אש: מלא בלהבות, נדון לכליה, טעון בדימויים ובחפצים צבאיים, עמוס באלימות, רדוף על-ידי סיטואציות אנושיות של דיכוי והשפלה. היא מצליבה כמה מבטים: מבט אזרחי, מבט חיילי ומבט נשי.

המבט האזרחי: מבט של טיול באתרי הארץ, מתחת למבט הירוק, התמים, הנפעם מפריחת האביב, מתגלה נוף בחום-אפור, נוף של אבן, נוף של קברי קדושים, נוף מנומר בגדרות, חומות, מחסומים משטרתיים וצבאיים. ארץ של מחוזות מריבה. להבות אש מתפרצות באופן אקראי. עוד מבט אזרחי: מעבר לשאננות, לזחיחות הדעת, לאסקפיזם –נוף של בני-אדם קשורים ומעונים, לובשי-שק-על-ראשם, שלולי-מבט, תנועה, זכויות. המבט החיילי: דיוקן של חייל ביומו הראשון בבקו"ם (דיוקן עצמי של האמן), מחייך, נמרץ, נלהב להרפתקה הגברית העומדת לפניו, מספרו האישי רשום מתחתיו. הדיוקן הזה לכוד בתוך מנגנון-המשמיד-את-עצמו: מקרן שקופיות דמוי-מחילה בבונקר; הכנסת את השקופית לחריץ, הדיוקן מחייך אליך מהקיר, תוך שניה הוא מתכרסם על-ידי כתם-אש המכלה אותו ואת חיוכו; משכת בידית המקרן –השקופית נפלה והצטרפה לערימה של דיוקנאות חרוכים. המבט הנשי: אמא לשני חיילים המשרתים בצנחנים –חייה צבועים באפור ובחאקי. חאקי של מדים לכביסה, אפור של גרביים, מגבת, תיק לכלי רחצה של חיל ההספקה של צה"ל. יש גם ורוד - ורוד של תחבושות אישיות המורות איך להניחן על הפצע. האם מנסה להטביע בתוך החפצים האישיים של בניה את מגע-ידה –קמע לשמירה והגנה. היא נוגעת בחפצים האישיים שלהם במגע-קסם ההופך אותם מחפצי לוחמה ומוות לחפצי יופי ושמירה. חפצים "נגועים". באמצעות מחט ללא חוט מחוררת האמא את המפות הטופוגרפיות של שטחי האש –היא מחוררת בהם דמויות של חיילים יורים, טנקים מכווני-קנים, ושוב ושוב-כנפי צניחה, התגלמות התכשיט הישראלי האולטימטיבי, האובייקט הנכסף של האסתטיקה הישראלית. הגריד של שטחי האש חושף את האלימות הפנימית של הפסטורלה הישראלית. מגלה את המעמד הלא-אזרחי של פני השטח הנופיים.

הצורך לעשות תערוכה פוליטית, העוסקת במציאות הישראלית ובקושי להתמודד איתה, אינו תוצאה של מספר הפיגועים ההולך וגדל באימה, אלא תוצאה של צבירת מועקת האלימות הצבאית, האטימות הרגשית והמוסרית והעדר כל אופק הומאני יותר, הנראה לעין.

האמנים המציגים כאן לא מנסחים כרזות פוליטיות בעד מדינה פלסטינאית–הם עוסקים בעצמם: במועקה הפרטית שלהם כאזרחים, כחיילים, כהורים לחיילים. הם עוסקים בחסימת קו האופק האזרחי-שפוי בתרבות מיליטריסטית-כוחנית. הם מדברים על אבדן הקיום הפרטי, האינטימי בשל התפשטות שטחי האש אל כל מרחב המחיה שלנו. גם חינוך הילדים הוא פוליטי. גם הקפה של הבוקר.

טלי תמיר