לבנון: עשרים שנה

שחזור – תיעוד

משתתפים: עליזה אורבך, אביבה אורי, דב או נר, טולי באומן, מיכה ברעם, יובל דניאלי, יוסף הוכמן, דב הלר, ראובן הקר, שלב וינס, יעקב חפץ, דוד טרטקטבר, עודד ידעיה, חיים מאור, ג'ואל קנטור, דוד ריב, שמחה שירמן, גיא רז.

אוצרים: גיא רז וטלי תמיר

28.6.02 – 5.6.2002

הגל של אמנות פוליטית ישראלית צמח וגאה כבר באמצע שנות ה70- . ב1978- יזם אביטל גבע מעין-שמר תערוכה בגלריה הקיבוץ "על המצב הפוליטי" שאמורה הייתה להתקיים במשך 4 שבועות, אך נסגרה על-ידי ראשי התנועה הקיבוצית, דווקא, שחששו מדיבור פוליטי בתוך חלל של גלריה. גבע, שהאמין בתפקידו החברתי של האמן, הפך את סגירת הגלריה למנוף פוליטי והצהיר: "גלרית הקיבוץ נסגרה לחשיבה ופעולה למען השלום. עלינו לנהל מאבק פוליטי כנגד קנאי גוש אמונים וקיצונים אחרים מימין ומשמאל –המובילים לחורבן" הביקורת של גבע כלפי תנועות השמאל הייתה לא-פחות-נוקבת וטענה ש"חשדנות, קפאון וחוסר רצון לויכוח גלוי […] בולמים כל אפשרות לפעולה ממשית". בעקבות הסגירה התארגנה בגלריה קבוצה של אמנים ואנשי חינוך "התומכת ברוח הפשרה ודרכי-ביניים במשא ומתן לשלום" לדיון על "חולשתן של קבוצות האופוזיציה, המערך והתנועות הקיבוציות כנגד הקיצונים והקנאים במדינת היהודים".  מלחמת לבנון, שפרצה כארבע שנים מאוחר יותר הוכיחה שכוחם של הקנאים והקיצוניים לא נחלש, וכוחה של האופוזיציה –כאז כן היום –לא עמד לה למנוע את המהלכים הקיצוניים. האמנים הישראלים בראשית שנות ה80- כבר היו מושחזים הרבה יותר ושפת הקונספט אפשרה להם דרכי ביטוי מדוייקות יותר לאמירות פוליטיות. לא רק "העיניים של המדינה" –עבודתה המפורסמת של מיכל נאמן –הייתה ביטוי לכך, אלא גם קבוצה מיליטנטית של אמני קיבוץ, שהצהירו על "אי-נחת פוליטית וחברתית מן המצב בארץ ובתנועה הקיבוצית המחייב חשבון נפש נוקב".  "האמן הפוליטי, איש הקיבוץ" –כתב אז האוצר אמנון ברזל בקטלוג תערוכת "המשותף קיבוץ 3", ב1984- –"מקצין את עמדותיה של חברה אוונגרדית אליה הוא משתייך ומהווה סתירה

לדמות האמן המסוגר והנרקיסיסטי –זאת על-ידי עובדת היותו מייצג של חשיבה אידיאולוגית."  הנכונות לגבור על הסלידה מ"אמנות מגוייסת" ולקחת את האחריות המלאה על התכנים האידיאולוגיים של העבודה, תוך-כדי יצירת עמדה של מחוייבות לביקורת-עצמית ונבירה פנימית בערכים וברעיונות  לא הקלו על דרכה של הקבוצה בתוך האמנות הישראלית. אך זו הייתה נאמנה לדרכה ויזמה שורה של פעולות ותערוכות שהתרחשו בחלל גלרית הקיבוץ בתל אביב ובטירה בקיבוץ געש. הגרעין הקשה של הקבוצה היה קבוע וסביבם יצאו ובאו אמנים נוספים מתוך התנועה הקיבוצית וגם מחוצה לה. הקבוצה כיוונה את חיצי ביקורתה אל התנועה הקיבוצית עצמה –במהלכים מוקדמים שניבאו את המשבר האידיאולוגי הקשה שפרץ בגלוי כעשור מאוחר יותר –ואל מצבה הסוציו-פוליטי של החברה הישראלית כולה –חוסר השיוויון בעיירות הפיתוח, מצבם של הערבים בישראל ובעיקר –מלחמת לבנון.

התערוכה משחזרת כמה עבודות שניתנו לשיחזור שהוצגו בגלריה ובגעש לפני חמש עשרה ועשרים שנה, ומרכזת חומר תיעודי על פעילות הקבוצה סביב מלחמת לבנון. אחד הדימויים  שחוזר ומופיע בעבודות אלה קשור לדימוי הקיסר  הרומי - דמות של שליט יהיר ומנצח המפיץ סביבו דגלי ניצחון וסמלי שלטון וכוח (מאור –"למנצח", חפץ –"חלום/מציאות").  האמרה הלטינית הידועה שנאמרה על ידי הגלאדיאטורים לפני עלותם לזירה –"ההולכים למוות מברכים את הקיסר" –המודפסת על נייר זפת עבה בעבודתו של דב הלר –מהווה את תמצית האמירה של התערוכה: ביקורת קשה על תרבות של כוח ודיכוי, על יהירות של חציית-גבול והכתבת תנאים, על  פנטזיות מעצמתיות, על  ניסיון לגרור צבא שלם אחרי הזיות הגדולה הצבאית של מנהיג אחד, ועל קורבנות השווא שהוקרבו למען רעיונות העיוועים הללו. והמנהיג –כעין פרדוקס של ההיסטוריה –הוא אותו המנהיג.

לקבוצת אמני הקיבוץ צירפתי שני אמנים שהשתתפותם בתערוכה היא סימבולית: אביבה אורי, בסדרתה האיקונית "מי המנצחים ומי המנוצחים?" שצויירה בעקבות מלחמת לבנון וניסחה באופן חריף את מחיר הניצחון וקורבנו של המנצח, ודוד ריב שסרב להסיר משדה הראייה הציבורי את מראות ביירות המופצצת, בגין בכיכר, ונוכחותם הקבועה של הצבא והמלחמה בנוף המקומי.

אני מבקשת להודות לחברת תמיר-פישמן על סיועה הכספי שאפשר את העלאת התערוכה כפי שהיא, לגלריה "גבעון", על השאלת העבודה של אביבה אורי, לגיא רז שיזם את התערוכה ואצר אותה יחד אתי ולכל האמנים שהסכימו לחזור בעקבותינו אל חשכת הימים ההם.

טלי תמיר