השמלות לבנות, הגרביים לבנות, הרקע לבן, הבנות לבנות. העיניים. לא כחולות, לא חומות, (צבע לא ידוע), הן פשוט מחוץ לפריים. נערות ללא-ראש, טובלות בלבן, ורק נעליהן או סנדליהן, עשויים עור חום. האם זהו יום חג שכולן לבשו לכבודו לבן? האם אלה "בנות לבנות", כלומר, בנות שאינן, בכל מקרה, "שחורות"? או, אולי זו טקטיקה פואטית של הציירת שהלבינה את הכל לתוך ענן לבנבן, נוסטלגי?
ישנה אפשרות נוספת להבין את הלובן הזה, כלובן המבטא צורך נפשי, אובססיבי בתום ובטוהר, בלידה מחודשת לתוך ילדות צחה וזוהרת, שתחושת הצדק והאור מוקרנים מתוכה כענן של נהרה. חיה-גרץ-רן מציירת נערות בלבן השייכות לדור מסויים –דור החלוצים והמייסדים, דור שראה את עיקר משימתו במירוק מצפונו ונפשו, בשיפור עמדותיו האנושיות ובעיצובו של 'האדם החדש' שכולו אידאות מוסריות, ותודעה עצמית מבהיקה בטהרתה. דור שסבל והקריב והתייסר והתמרק, ומתח אבריו ובלם את יצריו, כל זאת על-מנת לטהר ולהיטהר ולצאת בקצהו השני של מסדרון הייסורים כיישות חדשה, טובה יותר, אוטופית. עד אותו הרגע בו אי-אפשר היה עוד להסתיר את הפער בין הדימוי האנושי האוטופי לבין האדם הפועל ביום-יום. בין צחות הנשאף לבין עכירות הקיים. בין מידותיו המועצמות של איש המוסר המוחלט לבין מידותיו האנושיות של איש שגרת המעשה. הפער הזה לא התפרץ בבת-אחת, כגל עכור, להשחיר את פני הלובן. הוא רחש וזורר מתחת לפני השטח הממורקים, נע באי-שקט מתחת לאידאולוגיה של המוסר ורק בהדרגה, במשך שנים צף ועלה ונספג אל תוך המשטח הלבן והכתים אותו בכתם מידתם האנושית של הייצר, הקנאה, הקטנוניות והעוינות ההדדית.
החולצה הלבנה הרקומה, בצדה של הכחולה, הייתה לסמלה החגיגי של הלידה-מחדש –האפוד של כוהנות המוסר החדש, המהפכני, הסוציאליסטי, הדובר את לשון השיוויון והצדק. הילדים היו פרי ההילולים של מקדש הלובן הזה, והוכנסו בסוד הנהרה, מרגע לידתם. הילדים, ילדי הציונות המוקדמת, ינקו עם חלב אמם הלבן את הידיעה שאין אומה צודקת מאומתם, ואין מעשה נכון וראוי יותר ממעשה-אבותיהם בארץ-ישראל המתחדשת. הלובן היה המוחלטות, הלובן היה הנאורות, הלובן היה השכנוע הפנימי העמוק במה שנקרא "צדקת הדרך".
אלא שחיה גרץ-רן עורפת את ראשן של נמפות הצדק הצעירות, בתולות הלובן הצח. היא מציגה את זוהרו של התום-מקופד-הראש, כשרק הגוף מוביל אותו –הגוף הייצרי, המפתה-לדבר-עבירה, הגוף שתמיד –כך ידענו וכך למדנו –מסית למקומות אפלים וחשוכים. הגוף התחתון, נטול האידאה והרציו, הגוף הנשי שהרחיק את הגבר משביליה הסלולים של המהפכה, כפי שטען אחד ממנהיגיה - מאיר יערי. הגוף הנשי, מילדות לבגרות, שמכיר ויודע את סולם-הארגמן, החל בדם המחזור ועד דם הלידה, אך גם הוא, באותן שנים של תביעה אידאולוגית, עטה על עצמו צחות והיה חלק ממסדר הלובן שהפיץ אור מסמא-עיניים והעלים את כל הכתמים, הבקעים והעוולות.
טלי תמיר