סוחב, גורר, הולך ושב - על המיצב של פריד אבו שקרה
ישנם דימויים שגוררים אחריהם שובל של משמעויות, כתב פעם תאורטיקן של ספרות. ישנם אנשים שגוררים אחריהם שובל של זהויות. פריד אבו-שקרה, ערבי-ישראלי, הפך את שאלת הזהות לדימוי ויזואלי; הוא העניק לה משקל ומאסה, הוא ייחד לה צליל-חיכוך מתכתי, הוא איגד אותה לשני צרורות, הוא העמיס אותה על גופו כמעמסה קונקרטית, מעיקה, מכבידה, אלימה –לעולם כפולה. על-מנת לשאת את מעמסת הזהות הכפולה הטיל על עצמו פריד אבו-שקרה משמעת חמורה של אימונים במשך תקופה ארוכה: אימוני כושר יומיים ותרגילים לחיזוק השרירים במקביל לתפריט תזונתי מאוזן.
ההכנות הפיזיות לפרוייקט הגרירה, המחשבה על הגוף הגברי כהשלכה של זהות חוזרים כדימוי-מראה על תהליכי בנייתה של הזהות היהודית בראשית המאה שעברה: אימוני גוף, ספורט וכושר, העמדת הגוף - בעיקר הגוף הגברי - כבסיס לכל שינוי חברתי. תפיסת "יהדות השרירים" משתקפת בדימוי הגברי עתיר השרירים של אבו-שקרה, אלא שאצלו, הכוח הפיזי הגלום בשריריו מנוצל למטרה סיזיפית ולאקט סוריאליסטי: גרירת צרורות של לוחיות הזיהוי המתכתיות במסלול אין-סופי, החוזר על עצמו, הלוך ושוב. הגוף הוא המוביל, שכן הראש מכוסה בבד שחור, מכתיב סיטואציה של צעידה עיוורת, מועדת למכשלות, גם אם עקבית ועיקשת. הרגליים נעולות במגפי גומי גבוהות ושחורות, ספק מגפי פועל, ספק מגפי קלגס. פריד אבו שקרה צועד משני צדדיו של קו ירוק המסומן על הרצפה, קו-פרשת המים שבין שתי זהויותיו. הכוח האדיר, האלים, נבלם וניגר, טיפין-טיפין, תוך כדי הצעידה לשום-מקום.
כנגד הגוף הכבד, האפל - לוחית הזיהוי הצהובה. אביזר בירוקרטי של משרד הרישוי (סניפי ואדי ערה וחדרה), חלק ממנגנון-בעלות רשמי של הממסד הממשלתי. אבו-שקרה הפיק לוחית זיהוי מיוחדת, עליה הטביע את מספר תעודת הזהות שלו-עצמו כשהוא בונה רצף תמטי בין עיסוקו המוקדם בתעודות זהות ובמספרי זיהוי אישיים לבין מספרי הרישוי של כלי הרכב הפרטיים. פעם נוספת נחצה קו הדימויים של אבו-שקרה בין הערבי ליהודי: האם העיסוק האינטנסיבי בשורת מספרים –מודפסים, מוטבעים, חרוטים –אינה קשורה לדימויים של שואה הרווחים בתרבות ובאמנות הישראלית? האם עצם הקשר בין מספר לבין זהות אינה סוג של אזהרה? אבו-שקרה מחדד את הסיטואציה המטאפורית: במרכז החלל - גדולה, נוכחת, ניצבת על ארבעה גלגלים - עגלה עשויה מעץ, מעוטרת במלאכת מחשבת של פיתוחים ותבליטים, ללא יצול. היא מכילה בתוכה ערמה מתגבהת של לוחיות זיהוי –אלה שהיו צרורות בשני הצרורות הנגררים במיצב הוידאו ובצילומים (צילמה: מירי יהודה). העגלה חסרת היצול מסמלת מצב של ארעיות, פליטות וחוסר-כיוון: לא ברור אם היא נעה קדימה או אחורה, אך ברור שהיא בעלת פוטנציאל תמידי של תנועה. הלוחיות –אותה ערמה בלתי מזוהה של זהויות ושייכויות –מוטלת בה בערבוביה, כערמת פסולת שאין בה יותר שימוש, אך גם כסבך בלתי-פתור, כמטען-עודף שנגרר תמיד בכל שיירה, בכל מסלול תנועה אנושי.
תחבושות לאביב - על העבודות של אנה דן
בימים אלה של ראשית האביב, כשהפריחה בעיצומה, מציגה אנה דן שדה של פרחים אדומים, מצוייר על רצועות של תחבושות. הפריחה מנחמת והתחבושת חובשת, והפצע מדמם: בקיר שממול ניצב ספסל עמוס בשברי קירות מרוסקים –אנדרטה קפואה לריטואל של הרס ואלימות. על הרצפה ובעבודת-קיר נוספת מתרוצצים עכברים. בעבודת הרצפה הם עשויים מקליפות של גרעיני חמניות ובעבודת הקיר הם מצויירים בגוונים אקוורליים של וורוד-חיוור.
קבוצת העבודות החדשות האלה, כולן בהשראת אירועי השנתיים האחרונות בישראל, מצטרפות לעבודתה של אנה דן משנת 2000 –חולצת ילד –שמתארת חולצה מקושטת בציורי אווירונים, מקופלת –עבודה שצוירה לאחר מותו של הילד מוחמד דורא בזרועות אביו. דן, ילידת ארגנטינה וחברת קיבוץ ניר-יצחק הסמוך לרצועת עזה, קרובה לאירועי הגבול ולפעילות הצבאית ברצועה והיא חווה את יחסי השכנות בין הפלסטינים לישראלים ברמה היומיומית. בעבר הלא-רחוק היה לשכנות הזאת נופך טבעי, כמעט נורמלי, שהצמיח עבודה משותפת של דן ושל פועלים ערביים שעבדו בשיפוץ ביתה (גלריית "הקיבוץ", נובמבר-דצמבר, 1997): קיר של בלוקים מבטון ובתוכם יצוקים בגדים של ערבים ויהודים. עם פרוץ אירועי האינתיפאדה האחרונה השתנה המצב ודן ניזונה לא רק מה"בומים" העל-קוליים מעל ביתה אלא גם מדימויים טלוויזיוניים של הרס בתים. לדימויי ההרס מצטרפים מוטיבים של חרדה: קליפות גרעינים, כסיסת ציפורניים והתרוצצות של עכברים. סמלים של חורבן ומצוקה, מתוכם בונה דן דימויים ספציפיים: מקליפות הגרעינים היא "בנתה" עכברים המחטטים בצלחות ריקות ומצלליות העכברים היא יצרה דגם צפוף של תנועה בלתי-פוסקת. על העכברים המתרוצצים משקיף נוף התחבושות התלוי מאדני הבניין, נוף שפורח כלפי-מטה, אך שורשיו הם עיליים –גלילי תחבושות, "פקעות לבנות", כמו במחסן רפואי שכוח, מונחות על מדף.
טלי תמיר