אילת: "הביאו לי את ראשו של נסיך החלומות!"
אלי: "בכל המקרים אפשר להריח שמדובר בשניה אחרונה לפני הפיצוץ".
איל: "האם אפשר ללכוד מחבל-מתאבד בפיתה של פלאפל?"
שלושה ציירים שאותיות שמותיהם הפרטיים מתחלפות נפגשים לתערוכה אחת בגלריה הקיבוץ.מבלי להידבר מראש, בשלושה אתרים שונים בארץ (איל (אדלר-קלנר) - ירושלים, אילת (כרמי) –הרצליה, אלי (קופלביץ) –קיבוץ דפנה) הם מביאים אתם שלושה עולמות פרטיים שיש ביניהם הקשרים פנימיים –לא בציור עצמו אלא בסוג המבט, בקשר ההרפתקני עם המציאות, בהומור העצמי, בעיסוק בגיבורים, במשיכה לנראטיב, בטיפול הרחוק-קרוב במציאות הפוליטית. הם בחרו למקם עצמם –מטאפורית –"בקצה היער" - שם, בסוף השביל, במקום הסהרורי בו המציאות נפגשת עם הדמיון, היום-יום עם האגדה, החוקי עם הפלילי, הנורמטיבי עם הפרוורטי - שם מתרחשות העלילות המצויירות של אילת, איל ואלי, שם נפגשים הגיבורים המצויירים שלהם: "האמאזונה" העירומה של אילת והאביר הרנסאנסי שהצטרף אליה זה-עתה, הגיבור בג'ינס ובחולצה אדומה של איל (בן-דמותו של הצייר המוכר לצופה המסור מן התערוכה הקודמת) וגיבורו הקרימינאלי נושא האקדחים של אלי, שעוטה על גופו הפעם חליפה של ארמאני, מקבל גם זהות נשית, מתפצל לדמויות טלוויזיוניות שונות, ומתגלה, במפתיע, גם בדיוקנו המשופם של אדולף היטלר.
"בהנחה שמאחורי כל דימוי מצוייר מונחת משמעות ומאחורי המשמעות נמצא אדם לא רגוע וצופה מציצן", כדבריו של אלי, מאתגרים אילת איל ואלי את תפיסת המציאות של הצופה ומציבים בפניו "הכלאות" של מצבים, חפצים וזמנים. הנחת "המציצנות" של הצופה - אזרח בעולם הרה-קטסטרופות - בונה סוג של סכנה או "שערוריה" ציורית - כמו תוכי צהוב-נוצות הצומח מעכוזה של אמזונה עירומה, אקדוחנית בחליפה מחוייטת, או, לחילופין - פורץ המנסה לגנוב את ציור המונה ליזה ממוזיאון הלובר. "האדם הלא רגוע" –הוא תמיד האמן, באי-שקט תמידי, חווה מצבי-סף מעומעמי-גבולות. בבסיס ההכלאות הסוריאליסטיות האלה נמצאת המציאות הישראלית –מציאות של אינתיפאדה, פיגועים ואלימות - המעלה צורך דחוף בגיבור סופרמני מושיע. שלושת הציירים נענים ולועגים לצורך הזה בו-זמנית: איל מצייר את עצמו "מונע פיגוע": בתנועת-יד אחת הוא מסיג את הפצצה לאחור ומעניק בנדיבות את החיים לכל אלה שלא נפגעו. אלי מטיס מסוקים אל תוך בלונים אדומים ותמימים-למראה. ואילו אילת מציגה את האביר הרנסאנסי של דירר, זה שהרג את הדרקון בחרבו, כסוג של הבטחה מפציעה על רקע של כסף וזהב. שלושה ציירים המתעקשים על מושג הציור, מייצרים מחוות של הערצה לציירי העבר (אילת –לדירר ולפרידריך, איל –לרמרנדט, גויא וגוטליב ) ומוכיחים לא רק שהציור לא מת, אלא שהוא חי ובועט.
טלי תמיר