זמן פנלופה, זמן משבצות
ציירי הכדים היווניים במאה ה5- לפנה"ס נהגו להוסיף עיטורים גיאומטריים בחללים הריקים שבין הדמויות והחפצים הלוקחים חלק בציור העלילה שעל הכד. החוקרים זיהו במנהג הזה סוג של אימה ארכיטיפית –"אימת החלל הריק" –(HORROR VACUI), שנוצרה בטרם ניצחונה של הצורה הקאנונית, והיא עדיין עסוקה בבלימת הריק וביצירת אחידות ויזואלית וריתמית; פנלופה, אשת אודיסיאוס שהשתהה לחזור לביתו ממסעותיו, גם היא עסוקה ב"אימת החלל הריק" שלה –היעדרותו של בעלה-אהובה, ויותר מכך –אי הוודאות לגבי שובו. עיסוקה האובססיווי במלאכת הטוויה מהווה מטאפורה מדוייקת לאנרגיה הנאגרת של הציפייה: זמן הזורם ונצבר ללא ידיעת הסוף, נפרם ונטווה מחדש, במקביל למחזוריות היום והלילה. במהלך ציפייתה הממושכת לשובו של בעלה מתמודדת פנלופה בעורמה עם החתנים הבאים לבקש את ידה והיא דוחה אותם בלך-ושוב, בתירוץ שעליה לסיים את מלאכת טווית התכריכים לבעלה.
עבודתה של דינה הופמן מתמודדת בדרכה שלה עם "אימת החלל הריק": היא מסווה את הריק באופן מוצלח כל-כך, עד שנמנעת כל ידיעה על קיומו, מלבד עצם העדות על עמלנות כיסויו. החילופין בין "ריק" ל"מלאות", (המקביל, מבחינה גראפית, לדגם של משבצות), בדומה לחילופין בין הפרימה והטוויה של פנלופה, מעלים מצב אמביוולנטי בסיסי הנוגע גם לפנטזיית ה"חתנים": האם הם, אכן, מוזמנים לבוא לתוך מרחב פנוי, או, שמא, המלאות המרהיבה ממלאה את החלל כולו? בחלל התערוכה ממוקמת עבודת הקיר "פנלופה, תראי איך הימים עוברים" מול סדרת החולצות המודפסות, הקרויה "מסיבת החתנים", הניזונה מטקסטים הקשורים ליחסי גברים-נשים.
היופי הנוצץ, המרהיב ככנפי-פרפר שהופמן טווה/אורגת/תופרת גם הוא תוצר של ריק: ריק אסתטי, דלות מסוגפת ומלאת-איסורים בתוכה גדלה בילדותה בקיבוץ. היעדר כל לגיטימציה למקושט, לנוצץ, לזוהר, לשופע, בתוך החברה הקיבוצית של שנות ה50-, הניב רעב פרוע ובלתי-ניתן להרגעה לכל מה שמשתייך לממלכת היופי, גם אם הוא זול, פשוט, או חוצה את גבולות הקיטש. אך העובדה שהופמן נולדה כמה חודשים לאחר שאביה נהרג במלחמת השחרור היא זו שפערה את אותו "בור שחור" בנפשה, היעדר מוחלט וסופי –"אימת החלל הריק".
בסדרת ציורי המים "צוואות קטנות" מתייחסת הופמן לאימת המוות המגולמת בז'אנר המסורתי של "טבע דומם". באותה יכולת מופלאה להכיל את השפע והריבוי וליצור "כמוסות אושר ויופי" מתעדת הופמן את אוספי החפצים הפרטיים שלה, בציורים שצוירו מידי יום על שולחן המטבח בביתה. הופמן מקבצת מתוך האוספים הללו "ירושות" קטנות המוצעות לכל אוהב ונצרך, המכילים רמזים לפנטזיות ולחלומות אישיים. תהליכי הפרידה של הופמן מאביה, מאהובה ומהחיים עצמם מקבלים עוצמה וחיוניות מתוך החירות האישית והאסתטית שהיא לוקחת לעצמה ליצור חיזיון צורב של יופי צבעוני ומרהיב.
סדרת ציורי השמן של רחל רבינוביץ הנקראת פ י צ ו צ י ה עוסקת בממתקים, כאלה הנמכרים בפיצוציות: "מקופלת", מרמלדות, סוכריות על מקל למיניהן, סוכריות עטופות בצלופן, קרמבו, במבה, סוכריות גומי, סוכריות ג'לי, ועוד ועוד.ב-1999- הציגה רבינוביץ בגלריה הקיבוץ את הסדרה "ציור רזה", שהתמקדה בדמות נשית על סף אנורקסיה, המשוכפלת והופכת לדגם מופשט; התערוכה 'פיצוציה' עוסקת בסוג של "בולימיה" - בצורך האנושי הבלתי נשלט בדברי מתיקה, בפינוק, בקצת שפע, גודש, יתר…רבינוביץ בוחנת את גבולות הצרכים האנושיים על רקע ניסיונות אידיאולוגיים לייצר בני אדם המסתפקים במועט, וחיים על גבול מינימלי של שפע ופינוק. ביניהם מופיעות בובות-ילדות הלקוחות מאתר אינטרנט של אופנה ולבוש.
טלי תמיר