ענת מיכאליס – בדיוק עכשיו היתה לי הרגשה

תמר פיליפ – החדר האדום

ענבל אברג'יל – תחנה

20.2.2004 - 21.1.2004

'החדר האדום'של תמר פיליפ הוא רובו-ככולו שחור-לבן. כתמים צבעוניים מאדימים מתוכו באופן אקראי, מאותתים על סכנה עמומה.  כל המתרחש ב"חדר" קורה למעשה בחוץ, במרחב ציבורי, ומתפקד כמו כפפה הפוכה: ה"פנים" הפך ל"חוץ"  וה"חוץ" מקבל  תחושה של אינטימיות סודית. הגבולות בין פנים וחוץ מתמוססים: הגוף הופך לנוף –דיונות הבטן ושקע הקורקבן; פסגות הברכיים, מורדות הירך; והנוף מקבל איכויות פלסטיות-טקסטוראליות, כאילו היה עור העוטף גוף נושם, בשר ודם. המבט של תמר פיליפ הוא תמיד מבט אינטימי, שנידון להיות סובייקטיבי-ללא מוצא.  היא נעה בין מעקב עמום ומעורפל אחר אתר של גן משחקים לבין אופק משתרע של חוף-ים ושניהם מהווים לגביה מרחב תודעתי נטול-גבולות.  משהו התרחש ב"גן" הזה, מישהו ביקר במרחב הזה, אך איננו יודעים על כך דבר.

הגוף חוזר ומטריד, נוכחותו קרובה מידי, מועצמת: אצבעות כף הרגל ממלאות את כל הפריים המצולם, הרגליים חוסמות את שדה הראייה. הים, לעומתן מתכווץ לתוך פריים  מיניאטורי. סמטה ברחוב מצולמת כך, שכל פרטי הבניינים והכניסות לבניינים מיטשטשות והופכות לסימנים מופשטים. לבסוף נותרים רק הבזקי-אור והבניין עצמו נעלם. מול הבניין המואץ אל התפרקותו מופיעה דמות ילד רזה, המשלב ידיו על חזהו החשוף, שערו משחיר כפחם על ראשו ועיניו כהות, ממגנטות את החלל. בצילום אחר נראית דמות נשית, לבושה בגד-ים, מאחוריה משתרעים הגלים –  סצנת-מפתח בעולמה הרגשי הצף של פיליפ המבקש באמצעות ההתבוננות לבדה לדובב עולם שותק ולהפכו ליישות ערה ומדברת. בתחביר הפנימי של תמר פיליפ  התודעה מתכווצת ומתרחבת, הפרופורציות  משתנות, הדימויים מצטלבים. פיליפ איננה עוסקת בצילום טיפולוגי-סדרתי –היא מפרקת רצפים ובוחרת ליצור קשר סמוי ובלתי-ניתן-להגדרה הלוכד את תשומת הלב באניגמטיות מסתורית.

 

תחנה

בשלוש השנים האחרונות צלמה ענבל אברג'יל תחנות אוטובוס בכל רחבי הארץ.  העניין שלה בתחנות אוטובוס  נובע לא רק מאהבת תנועה וחקר הסביבה אלא מתוך תפיסתה את התחנות כ"מיצג" חי הניצב בלב-ליבו של המרחב הציבורי הישראלי. אברג'יל התמקדה בתחנה הריקה, ללא נוכחות הנוסעים, כשהיא מעניקה לתחנות מעמד של מסמכים חברתיים  עתירי אינפורמציה המביעים עמדה, תוקפים ומגיבים. בד בבד עם ייעודן לשמש מקום מחסה זמני, האמור לספק הגנה ליושבים ולממתינים בה,  הפכו התחנות מכשיר להעברת מסרים חברתיים ופוליטיים, לוח מודעות ואמצעי לביטוי עצמי של האזרחים. הן משמרות ארכיאולוגיה של תרבות ציבורית: כתובות גרפיטי, כרוזים מודבקים, חריטות וצריבות למיניהן –תמונה מהימנה של החברה הישראלית המפולגת והשסועה. 

מצילומיה של אברג'יל עולה ומצטיירת הגיאוגרפיה של האסתטיקה: מראה התחנה, סגנונה הארכיטקטוני ומצבה הפיזי והתחזוקתי, כמו גם המסרים הכתובים והלא-כתובים שהתווספו אליה במהלך הזמן משקפים את מיקומה הגיאוגרפי –במרחב עירוני מטופח ומסוגנן או בכביש נידח בגליל, המוביל לכפר ערבי, מן הסתם; בנוף חרוך של קוצים, או בדרכים מוריקות.  התחנה מעטה על עצמה שכבות של זמן ונסיבות, וכשהיא מתגלה במצבי התפרקות שונים, פוערת לוע שחור, או חושפת קונטור קרוע ומתמוטט, היא מקבלת נוכחות של אתר מלנכולי בנוף. במקביל לפוליטיקה של הגיאוגרפיה המקומית נפרש כאן מרחב קולנועי פואטי של מסע בדרכים.

התחנות המשתנות –שכולן פעילות ומסמנות נתיבים של חברות "אגד" ו"דן" - קוצבות את רצף התנועה וכל אחת מהן היא עולם בפני עצמו. הן מקבלות עליהן באותה סבילות את הכתובת "ערבים החוצה!" וגם את נוכחותן של שמשייה פרחונית וחנות פרחים מאולתרת; תחנה אחרי פיגוע –עמוסה זרים ודגלי ישראל, ומולה תחנה ירוקה-מבהיקה שאיננה יודעת כל טראומה; תחנה שמעל גגה מזדקרת אנטנה סלולרית לתוך שמיים מעוננים, או אחת שכולה חלודה; בצילום חד ומדויק, תוך דגש על  קומפוזיציה  ומיקום, על מתח בין אור וצל ועל הקשר בין התחנה לבין הנוף  מייצגת הסדרה הזו לא רק את מורכבותו של המרחב הציבורי הישראלי, אלא חושפת גם צלמת מיומנת ובעלת עוצמה.

 

"בדיוק עכשיו היתה לי הרגשה" –מיצב-טקסט של ענת מיכאליס-לוי, מדבר על מהות הדילוג  מ"בדיוק" ל"הרגשה" - הרווח העמום, אך העשיר ומלא ניואנסים, בין הרצון לדייק לבין הטיול האינטואיטיבי הנע סביבו במעגלים.  ענת מיכאליס-לוי מבקשת להלך, כמי שצועד בין הטיפות, בין אמירה לבין תחושה, בין טקסט לבין דימוי, בין קו משורטט לחוט מתוח, בין תפירה לציור.  יחידת היסוד שלה היא בגודל גלויה והמשפט הכתוב –מודפס או כתוב בכתב ידה המיוחד –מהווה נקודת פתיחה לפעולות האחרות. על אלה נמנות תפירה במכונת-תפירה (בכך היא נעזרת במיומנותה של בת-זוגה למיצגים  גבריאל נויהאוז),  מלילת-חוטים וחיבורם אל גלוית הטקסט באמצעות שדכן,  ויצירת "נזילות" של חוטים אל תוך השוליים הפתוחים.  החוט –חוט תפירה אדום –תמיד אדום –הופך למערכת נימים דקיקה המתפקדת כמו מערכת כלי הדם של המיצב כולו.  ויש גם "יתר-לחץ-דם": סוודר סרוג מתוח מקיר-אל-קיר,  משרטט צורת-צלב, מזיל חוטים אדומים, צווארו מכופף. דיוקנים זעירים רשומים בעט שחור על פיסה קרועה של נייר פרגמנט מפוזרים בחלל המיצב, מספקים פנים ועיניים לטקסט התפור.

ברפרטואר הנשי הזה של חומרים, פעולות ורגישויות,  משתמשת מיכאליס-לוי בטקסטים של סופרים גברים –תומאס מאן, פטר הנדקה, פטריק זיסקינד וג'ורג' פרק –העוסקים בניסיון לתאר במדויק הלכי-רוח רגשיים. מיכאליס-לוי מבודדת את המשפטים הללו על-מנת לחזור וללחוש אותם, לחזור וללוש אותם, לחזור ולתפור אותם לתוך סבך של חוטים, כאילו רצתה להתיך את גבישי הטקסטים המשויפים הללו, לאחר שעובדו והושחזו בעטם של הסופרים המחוננים, לתוך המרחב הסבוך והלא-מפוענח של התת-מודע. מיכאליס-לוי בונה מתוכם עולם רגשי נטול-כיוון, פרום-שוליים  המשייט חופשי במרחב, חוגג סוג של "מופרעות" נשית, המעוררת קצוות של אלימות  - תפירה כפרקטיקה של כאב והתעללות: דקירה, שידוך-סיכות, חירור…

כנגד עיסוקה בטקסטים ספרותיים קאנוניים מביאה מיכאליס-לוי אל תוך מרחב העשייה שלה גם חלקי-משפטים, אמירות אישיות, התבטאויות קטועות שלה  ושל  הסובבים/ות אותה. גם אלה נחצים/מוקפים/מסתבכים בחוטים האדומים ויוצרים משטח תפור/כתוב. חילוף הכתיבה בתפירה וחוזר חלילה משווה בין שתי פרקטיקות לינאריות ותכליתיות –האחת גברית והשניה נשית –ומאפשר להן לנוע ולהתפרק האחת אל תוך השניה.

טלי תמיר