התערוכה "דודו גבע : פשר החיים" מציגה מבחר מתוך מכלול יצירתו הענפה של דודו גבע הכוללת סרטי אנימציה, איורים לעיתונים, איורים לספרי ילדים, מדורי קומיקס וקריקטורות. לצדם היא חושפת מבחר רישומים מוקדמים, שמעולם לא הוצגו, המגלים את גבע כרשם מחונן. החומר הגראפי שנבחר לתערוכה מדגיש בעיקר תהליכי עבודה וחשיבה, מתוך רצון לא לחזור על מה שהודפס בספרים ובעיתונים שפרסם בחייו ולחשוף את המגע הישיר ואת טכניקת עבודתו הפשוטה בעט ובקולאג'. התערוכה מתחילה בשנות נעוריו של גבע בירושלים, שנות ה-60 המוקדמות, ומסתיימת עם מותו הפתאומי והבלתי-צפוי בפברואר 2005, בהיותו בן 55 בלבד.
העובדה שדודו גבע בחר בקומיקס כמדיום ראשי בעבודתו הייתה ביטוי של עמדה כלפי העולם - עמדה דמוקרטית ועממית במופגן, בועטת בכל ממסד ומסגרת, מלבד בריבוע הקומיקס עצמו. גבע העדיף את פורמאט העיתון והקהל הרחב על קירות הגלריה והקהל המצומצם של שוחרי האמנות. באמצעות עלילות הקומיקס, אותן צייר וגם כתב, ודרכם של גיבוריו האופייניים – אהלן וסהלן, האביר זיק, הפקיד יוסף והברווז – ביקש לברוא עולם בעל ערכים אחרים, שבו הלוזר הוא הגיבור המרכזי וכל השאר הם ווינרים נחותים... ברוח המודרניזם הקלאסי חיים גיבוריו של גבע בעיר הגדולה וסובלים מתחלואיה: בדידות קיומית, חיפוש חסר-סיכוי אחר האהבה, היעדר האלוהים, ורק לעיתים נדירות – הנחמה הפורתא שבאמנות. במדורו "פשר החיים", שפורסם ב"זמן מעריב", הוא הציג לאזרח הממוצע את שאלת השאלות - מה זה החיים? – ונענה ב – "תשאל את אשתי"... לכן העדפנו את "פשר החיים" על-פני "שירת הברווז", שכן הברווז – גיבורו האולטימטיבי של גבע - הוא רק אחד משחקני הדרמה הגדולה של "החיים", אם כי ניתן לו תפקיד מרכזי: הוא זה שמסמן את הדרך אל השוחט.
דודו גבע היה המאייר הראשון שזכה, ב-1985, ב"פרס השנתי לספר המאויר ברוח יצירתו של נחום גוטמן". לאחר קבלת הפרס ובראיונות שונים שהעניק במהלך חייו אמר גבע על גוטמן שהיה אחד מאבותיו הרוחניים והוא רואה בו את הראשון בציירי הקומיקס הישראליים, בגלל מנהגו לשלב טקסט בגוף האיור. מוזיאון נחום גוטמן לאמנות גאה להציג את יצירתו בין כתליו.
טלי תמיר