"דני עשת / הצילום כטקסט עירוני" - מיצב צילום וטקסט
"בצללים המעורפלים של האור העומד לגווע בטרם יקדים אחר-הצהריים ויהפוך ללילה, אני נהנה לשוטט בלי לחשוב בינות למה שהעיר הופכת להיות ואני מתהלך בה כאילו אין תקנה לשום דבר".
פרננדו פסואה, מתוך: 'ספר האי-נחת'
מה שלפרננדו פסואה, תושב העיר ליסבון ומשוטט קבוע ברחובותיה, היו העט והנייר – המשך אורגאני של מוחו, חלומותיו ומחשבותיו – משמשת המצלמה לצלם דני עשת: חלק מגופו, שנע איתו במהלך רציף של שוטטויות בין הבית לרחוב, בין האירועים לבין העקבות והשיירים שהם מותירים אחריהם. פסואה השאיר אחריו למעלה מעשרים ושבעה אלף גיליונות נייר כתובים. הסטודיו של דני עשת מכיל אלפים רבים של צילומים, שאין ביניהם חלוקה לתקופות, הירארכיה של משמעות, או דגש על "נושאים גדולים". עשת מצלם כמו שהוא משוטט: ללא כיוון ברור, והעיר נצברת אל תוך אלפי דימוייו, כמו פאזל ענק בעל אין-ספור חלקים. הוא יוצא ונכנס לסירוגין מתוך ואל-תוך הבתים, מתנייד מן הקצה הצפוני של העיר אל שוליה הדרומיים, נוכח באירועי תרבות גבוהים ובהתרחשויות שוליות של חצרות אחוריים.
הניסיון להפוך את אלפי הדימויים הללו לאותיות ולכתוב באמצעותן מילים ומשפטים מעיד על מאמץ אירוני לייצר משמעות במקום שבו היא מתפוררת לפירורי-פירורים. "הטקסט העירוני" של דני עשת הוא ספק-משחק ורצון לשעשע, ספק אירוניה-עצמית לגבי מעמדו הנחשב של הדימוי הבודד. בין שיירי הארוחה במסעדת גורמה תל אביבית לבין הירח המטפס מעל לחוד האנטנה במתחם הקיריה – אין הבדל ממשי במסע הצילומי של עשת. אדישותו לדימוי ה'גדול', בעל המשמעות אינה ממעיטה מתשוקת הצילום שלו. "צופה אירוני בעצמי", כתב פסואה, "מעולם, עם זאת, לא איבדתי רצון להיות נוכח בחיים". הנוכחות בחיים של עשת מעלה עור וגידים באמצעות כוחה המאגי של הלשכה האפלה. זאת בתנאי שהעקבות שהיא בולעת אל-תוכה אינם עקבות מאג'וריים. אלה יכולים להיות לעיתים, קצה-נעל, קליפה קשה של גבינת פארמג'אן, ערימת אשפה, מכונית מתפרקת... מצלמתו של עשת אכן "כותבת" למענו את סיפורו העירוני והיא רוכשת לעצמה מעמד של בת-לוויה אולטימטיבית של אזרח העיר: נייד באופן קבוע, מותקף בדימויים, הלום-פרטים, מוחמא בפיתויים, נענה לגירויים. המצלמה מסייעת לו באופן נואש להשליט סדר בכאוס האוקייאני הזה של הזמן העירוני העולה-על-גדותיו.
"מן המרפסת של בית הקפה הזה אני מביט ברטט על החיים", כתב האזרח הליסבוני פסואה ואילו התל אביבי דני עשת, מביט מבעד לבתי הקפה התל אביביים, חוצה איתם את העיר כולה עד יפו, ומוסיף שתי מילים תל אביביות מובהקות: "לילה" ו"ים". "הבנאלי הוא אימהי" ציין פסואה בהזדמנות אחרת, והתכוון לכך שגם עיר מוכרת ששעות בין-הערביים שלה חוזרות על-עצמן מידי יום בצבעי השקיעה המזהיבים, יכולה להיות, לפעמים, חיק אימהי, דמוי-בית.
טלי תמיר