ריחות וטעמים הם מרכיב תרבותי לא פחות מאשר שפה וגבולות. ואי אפשר להכחיש שריח הפלאפל, טעמיו, צבעו, ובעיקר הטקסטורה של התוך הרך שלו כנגד הציפוי הפריך (שלא להזכיר את עוביה של הפיתה, חמימותה, והאופן שבו היא פוגשת את כדורי הפלאפל המנמנמים בתוכה כבתוך עריסה) מפעילים אצלי ואצל סמיר את אותן בלוטות. הפלאפל, כמו הצבר, מכיל זהות כפולה: הפלסטיני יגיד שהוא שלו, הישראלי ניכס אותו לעצמו. האם טעימת-הפלאפל, יכולה לתפקד כנייר-לקמוס, המבחין בין זה לזה?
סמיר סרוג'י משלב דוכן פלאפל כחלק ממבנה פיסולי מורכב בחלל הגלריה. אך דוכן, כמו דוכן המוצב בכניסה, הוא גם גוש חוסם - מחסום דרכים-דוכן לביקורת תעודות. הפלאפל הופך כאן להצהרת זהות, התובעת חשיפה ויוצרת רגע של מבוכה: שלוף את זהותך, קבל פיתה עם פלאפל. דוכן הפלאפל של סרוג'י צומח לתוך שולחן-אוכל ארוך שמחבר את שני קצוות המקום. תפיסת החלל המורכבת של סרוג'י הארכיטקט-הפסל, ובחירת החומרים שלו מציעה לצופה מסלול מתוחכם ולא-פשוט, שבסופו הוא אמור לצאת, לא רק עם פלאפל חם ביד, אלא גם עם "מזון למחשבה". גלרית "הקיבוץ" שמחה לארח את סמיר סרוג'י ולשבת איתו אל השולחן.
טלי תמיר