חזרה לגלריה

הרישומים-ציורים של עדה עובדיה - על עוגות-אורז, על מצע של ביסקוויטים, על נייר צילום, בתוך ספרים - עוסקים בחיי היום-יום, אך הם תמיד על סף העיוות, רגע לפני הגרוטסקי. היחסים הנוצרים ברישומיה בין דמות האדם לבין החפצים הביתיים שסביבו, ובין האדם לבין גופו שלו גובלים במצבים סוראליסטיים, המחליפים פרופורציות ותיפקוד, כמו זוג הכפכפים ש'מטיילים' על הראש. אברי גוף מסויימים מודגשים במיוחד, בעיקר שפתיים, שיניים ולשון. הלשון הופכת גדולה וקוצנית, והיא נשלפת מהפה בליקוק מתגרה. הפה - כולו שפתיים ושיניים - עובר מטמורפוזה לפיו הפעור של כריש - החיה  שמלווה את שפע החפצים והדמויות ומשייטת בינהם, תוך התעלמות מוחלטת מההקשר. הכריש יכול להופיע בין דמויות של 'רקדניות בלט' דקות-גפיים, או על מצע של 'עוגת ביסקוויטים' מתוקה, כזו שמכינים בגני הילדים ומצפים בקרם. הכריש 'רוכב' על המציאות היומיומית הקומית-גרוטסקית של עובדיה, ומארח לה לחברה בטבעיות, בדיוק כפי שפחדי-ילדות ושדים למיניהם 'נוכחים' בחדר הילדים. הוא משייט בין מנורות עשויות סוכריות צבעוניות, בין שידות-מגרות, ליד שטיחים, בין זוגות נעליים ומגפיים, בין כיסאות, שולחנות, קופסאות. 

ריבוי החפצים מזכיר מצב של 'פחד החלל הריק' – איכלוס צפוף באובייקטים שימושיים כדי לאחוז במציאות ולעגן אותה בסביבה רציונאלית. אלא שקצוותיה של זו 'בורחות' למקומות שונים, וגם אם הם מצחיקים והומוריסטיים הרי שמה ש'מדגדג' שם, בקצה, היא תחושת אבסורד והגחכה של הפעילות הזו שנקראת - חיים. מיטיב לבטא זאת גוף האדם  שלעיתים מידקק למצב חוטי ולפעמים מתעבה למצב בצקי. הסיטואציות על שפת הים ובבריכה, בהן אנשים לבושים בבגדי-ים, ובעיקר הנשים שמשהו בסירבול הפנימי, בעודף הבשריות מביא אותן עד לדמויות החנוך-לוויניות  שחורגות מהספציפי אל הדיוקן הטיפוסי. 

"סיוטים מגן ב'"מתייחסים לילדות בגן של קיבוץ, בלינה משותפת, בסיטואציה  שבה המראות והפחדים יכולים לצמוח ללא הרגעה מיידית של הורה קרוב ובוטח. "סיוטים מגן ב'" מרכזים שפע של קטעי-חיים ממציאות של קיבוץ ולא-קיבוץ, מנקודות-השקה בין ילדות ובגרות, עד זיקנה וקמילה. "סיוטים מגן ב'" משתמשים בגן ב' כמטאפורה לחיים שמתנדנדים בין עוגות אורז מתוקות לבין סיוטים ועיוותים.

חיילים מתאמנים בירי על מטרות-דמות. בעבודה של לי רמון המטרה הניצבת כנגד הקיר, חשופה, עקרונית,  לכדורי המטווח, מייצגת מבנה של בית: חיבור של ריבוע ומשולש מעליו. לא דמות אדם עומדת כאן במרכז, אלא מרחב הקיום האנושי הבסיסי - עצם  תחושת הבטחון, עמוד-שדרה מנטאלי-נפשי, יסוד של יציבות ושפיות, או בשתי מילים: תחושת בית. ממה מורכבת תחושת בית?  מתי אדם מרגיש 'בבית' בביתו שלו? מה מתערער בו כשתחושת הבית שלו נחמסת ממנו, או, לחילופין, הולכת ודוהה מתוכו עד  שהיא נעלמת? עם מה הוא נשאר אז? איזה סוג של ריק נשאב לתוך חלל הבית המתרוקן?

לי רמון מתחילה לעסוק בשאלות הללו משלב סימון נקודת ההעלמות - 'כמעט ואין', כלומר: אופציית ההעלמות נראית לעין, נוכחת בעליל,  וככזו היא חותרת ללא-הרף מתחת ליסודות הבית. מבחינה פיזית העבודות בתערוכה הזו  הן בעלות נוכחות מינורית. המאסה החומרית שלהן היא מינימלית, למרות היותן עשויות מאבן או פח מגולוון, וממוקדות במושג הקונקרטי של בית. לי רמון משרטטת את קוביית הבית בעזרת 'שש דפנות' מטאפוריות, שהן, למעשה, שש עבודות שונות.  כשהיא פועלת מן הכלל אל הפרט,  ומן החוץ אל הפנים, היא ממשיכה ומונה, בקצב של רשימת-מלאי, את הפריטים ש'מאכלסים' או  'מרהטים' את המרחב הביתי הזה: (I) "מחשבה, זכרון, עבודה", (II)"חישוב, ביצוע, יש", (III)"אחד", (IV)"עוד".  מתוך 'רשימה' זו מסתמן רצף של פעילות, שנע בין האידאי לקונקרטי, בין  ה'מחשבה' לבין ה'יש'. המחזוריות הבלתי-מופרעת של תהליכי  החשיבה ועיבוד הזכרון קשורה אצל רמון ליסודות הבית, ולתפקודו הראשוני כמרחב -מחיה אנושי. העלמות המרחב הזה, צמצומו או צינזורו - מערערים את תחושת הבית, מאיימים עליה, מדרדרים את קירותיה,  עד להעלמותה לתוך האופצייה האחרת - ריק לבן, חלול, נעדר-משמעות. תא ריק שמתמלא בחרדת החידלון. קירות לבנים שאינם עוד בסיס למרחב בעל סיכוי-הטענה אלא  ההפך מזה:  קירות שהולכים ונמוגים, והם נשרטים בציפורניים על-מנת להמשיך ולהאחז בהם, לפני דהייתם הסופית אל ה'אין'. 'קובית הבית' של לי רמון היא מעין 'קופסת גולגולת', מיקלט-שפיות ונורמליזציה, לא רק ברמה הציביליזציונית אלא  ברמה  הכרתית: 'חסר-בית' הוא זה שהופקר לחלוטין  למרחב אנונימי , ונשללה ממנו זהותו הפרטית. 'חסר הבית', לכן, איננו זה שנפלט ממנגנוני  החברה  המודרניסטית אל הרחוב, אלא הוא 'חסר בית' במובן הימי-ביניימי של המילה -  כזה שחרג מגבולות הרציונאליות האנושית והועלה על הספינה השטה בנהרות, ללא קיומו של עוגן-הבית - היכולת לתמרן בחופשיות מן ה'מחשבה', דרך ה'זכרון', אל ה'עבודה' - היכולת לארגן, לסדר, להשליט צורה וזהות.

כותרות העבודות מתורגמות לשלוש שפות - עברית, אנגלית וערבית - שלוש השפות של מרחב המחייה התרבותי-ישראלי, המסמנות  את גבולות ('דפנות') התודעה הישראלית:  העברית הביתית המוכרת, האנגלית הזרה הנרכשת, החיונית לסוג של התמצאות במרחב, הערבית - ההד העמום, המאיים והמאויים לא-פחות. באמצעות שילוש השפות, מקבל מושג הבית  משמעות נוספת הנוגעת גם לשאלות של פליטות תרבותית ולשונית. אי-אפשר להכחיש שבישראל של היום מושג  הבית ואופציית שלילתו, הם יותר משאלה על סגנון ארכיטקטוני כזה או אחר. בעוד שהחברה הישראלית עסוקה במאמץ אינטנסיבי להעניק למושג הבית והבנייה אשליית כוח ויציבות, היא אינה מצליחה  להעלים מתוכה חרדות-קיום בסיסיות, ולמחוק מנופיה הבנויים לתלפיות את מבני הארעי של אלה שביתם נשלל מהם. הבית ההופך לכידון, הבית השוקע בתוך הקיר ונעלם ("כמעט ואין"), הבית  הנמתח  'מתיחת סדום' עד לקצה כוחות ההאחזות הפנימית שלו ("כנגד הקיר") - כל אלה רלבנטיים לקיום הישראלי, כמו גם לקיום הפלסטיני שב'בית השכן' - בית שיודע היטב את תחושת הזרות, בית ש"העפר שמתחתיו" רוחש ללא-הפסק.

מבט רטרוספקטיבי קצר על עבודותיה של לי רמון מזהה את  העיסוק האובססיבי שלה במוטיב הבית והמטרה בשלבים מוקדמים מאוד. כבר ב-1948, בתערוכה קבוצתית ראשונה לאחר חזרתה מלימודיה בהולנד, הציגה בגלריה אחד-העם  בתל אביב עיגול מטרה בנוסח ג'ונס, תפור מעיתונים יומים, רוויי-אקטואליה. באותה שנה, בתערוכת-יחיד בגלריה "תתרמה" בתל אביב, הציגה רמון את "תת ורם, עצבים חשופים", שבה איכלסה מבנה דו-מיפלסי  ב'פנים' סוראליסטי, עשוי מעיתונים. התערובת של מציאות אקטואלית עם הוויה מסוייטת היה קיים גם בגירסה המאוד פואטית ומרוככת של "תתרמה". ב"עד דק",  בגלריה "מימד קטן" בתל אביב (1986-87), בנתה רמון פנים-חדר מרוהט: מיטה, שולחן וכסא, מדפים עם חפצים. כבר אז אפשר היה לזהות לא רק את התחושה המאויימת שבתוך הסביבה הביתית, אלא גם את הקוצניות הנשלפת מתוך ה'רעד' הקל של רהיטי החוטים והנייר. קוצי-הברזל פעלו אז יותר כקוי-רישום, אך אפשר היה  לזהות בהם גם את קצות העצבים החשופים, מהתערוכה הקודמת ב"תת-רמה". ב1989-, בגלריה של "סדנאות האמנים" בירושלים, הציגה לי רמון מיצב שנקרא "מים". ב"מים" לא היה בית, אלא חצר-בית, שהכילה בריכת מים שקטים, יצוקה בבטון אפור, מוקפת בספסל מדיטטיבי. סביבם פוזרו אבנים קטנות (1989 - שנתיים אחרי פרוץ האינתיפאדה), וכנגד הקירות, במתח של כוננות מתמדת, הושענו כידונים מחודדים. בתערוכת "גבול השלום" שנערכה בגבעת חביבה, בשנת 1990, התרוממו כידונים מחודדים מן הרצפה אל התקרה, וביניהם היו פזורים בתי-אבן קטני-מידות. הקהל - יהודים וערבים שבאו לדיוני השלום בארוע  - ישב על הרצפה, בגובה הבתים, ומעליהם התרומם יער הכידונים,  אינסטינקט עתיק של מגננה והתקפה.

ב-1992, בקומה השניה של בית האמנים הירושלמי, הציגה לי רמון את, שהיתה כולה אזהרה ודריכות: שמור את צעדיך. רמון העבירה את הצופים שלה בחשכה (בעקר ירושלמים למודי-ניסיון טראומטי), באמצעות פנסים שחולקו בכניסה, דרך מפה עירונית מוקטנת, זרועה מיכשולים שחייבו זהירות מופלגת. עיגול-מטרה, עם חץ במרכזו, שורטט שוב, שנתיים מאוחר יותר  על רצפת אוהל האירוח שהקימה לי רמון במסגרת ארועי "תל חי 1994" (אוצר: גדעון עפרת). המבקרים באוהל כובדו במים קרים, ציננו זיעתם מול מאורר, ויכלו לנוח בכסאות שהוצבו שם. עיגול המטרה  פעל כסימון שקט  המרמז אל אופציה תוקפנית יותר.

הצומת המחברת בין ארכיטקטורה של מבנים לבין חרדה קיומית היתה תמיד מרכזית בעבודתה של לי רמון. לא ביטוי אקספרסיבי סוער ופאתטי של חרדות וזעקות, אלא שקט מתוח, זקירת-ציפורניים, ודריכות מתמדת לכל רעה שעלולה לבוא, מכל כיוון שהוא. בעבר הכידון התרומם והבית נסמך לרצפה,  היום -הבית עצמו התארך והפך לכידון. בעבר הבית היה תלת-מימדי ועשוי מאבן או בטון, היום הבית הידקק ללוח-פח  כסוף שקצותיו חדים ושורטים. ההיפוך בין ההגנה להתקפה הוא חיוני להבנת המטען הסמוי,  לתחושת הנצרה הנדרכת.  לי רמון  דורכת את הנצרה פעמיים. פעם אחת כאדם פרטי, השומר  בדריכות על קירות-שפיותו, ופעם נוספת כישראלית  הנדרכת  לכל  איום חיצוני.  הבית מחבר בין שני אלה, ללא יכולת-הפרדה.       

טלי תמיר