חזרה לגלריה

כשההירארכיה עומדת לקרוס

אולי המוזר ביותר בסדרת הציורים של זיוית שרעבי הוא החיבור בין טכניקה קלאסית של צבע שמן על בד, בביצוע בארוקי-קפדני, לנושא הציור: פורטרטים של נשים מהעולם השלישי. החיבור הזה מזכיר תקופה אחרת בתולדות האמנות, בשלהי התקופה הרומית-קלאסית, כשהסגנון המרכזי הקלאסי הושפע מהסגנונות הפריפריים ונוצר שעטנז מוזר: ראש מפוסל בשיש, בטכניקה פיסולית קלאסית, בעל תווי פנים אפריקאיים, הודיים או אוריינטאליים. אפשר לחשוב על הפורטרטים של פאיום (מהתקופה ההלניסטית), השייכים לתרבות הקבורה המצרית – כנקודת התייחסות מעניינת לפורטרטים של זיוית. גם בפורטרטים של פאיום מתקיימת נקודת הסטה שמשבשת את המשמעות המקורית שלהם: אלה הם דיוקנאות-קבורה, המייצגים את נצחיותה של הנפש בחיים שלאחר-המוות, אך הם מצוירים בטכניקה אימפרסיוניסטית,  הלוקחת בחשבון את הזמני והמשתנה. טכניקת הציור הקלאסית, סותרת, למעשה, את החשיבה הסכמטית-אנליטית של המצרים הקדמונים. בעוד שהאחרונים חפשו אחר הנוסחה האובייקטיבית, שתציע ייצוג נצחי ובלתי ניתן לשינוי, מבקשת העין האימפרסיוניסטית של הצייר הרומי להתחקות אחר כל פרט מאפיין וליהנות עד תום מההיצע העשיר, אך הארעי של חוש הראייה.

האמנות העתיקה ישעה להתאים מודוס סגנוני למעמד חברתי ואלה הפכו לקודים ברורים וחד משמעיים. בפורטרטים של זיוית שרעבי ההירארכיה המעמדית קורסת, והקודים הסגנוניים משתבשים. הסגנון הרשמי-אקדמי, המקובל בתרבות המערב, משמש אותה, למשל, לציור פורטרט של פרוצה הודית. אף זו חותרת תחת הקאנון הסגנוני באמצעות תווי פניה: חוסר הסימטריה, העיקום הקל של הפה, המבט הכבוי, כבדות הגולגולת, שקיעת הכתפיים. הדמות הנשית של זיוית שרעבי נוכחת מבעד לסגנון הנוקשה, למרות שבעצם נוכחותה היא מערערת את הקוד האסתטי שבו היא צוירה. גם אם נושא ציורה הוא שגרירה ברזילאית, היא נתפסת כאישה מבוגרת, כמעט זקנה, שהדגשי יופיה  אינם מן הסוג המפתה. שיבוש הקודים הללו, קודים של יופי, אסתטיקה ומעמד, מחייב הערכה מחודשת של תקפותם הבסיסית, ושל יחסי הכוחות המשתנים בין מזרח למערב, בין גברים לנשים, בין מיעוטים לרוב השולט, בין מודוס סגנוני כשה או אחר.

הבחירה של שרעבי לצייר פורטרטים ולא לצלמם, יא כשלעצמה דורשת הסבר. האמנית הבלגית מארי-ז'ו לאפונטן הציגה בביתן הלנה רובינשטיין בתל אביב (דצמבר 1992) סדרה של צילומי פורטרטים גדולי מידות, בשחור-לבן, חזיתיים, של נשים בעלות תכונה משותפת: כולן בנות תערובת. הצילומים של לאפונטין מתחקים אחר הזהות המתפוררת, חסרת ההומוגניות, של הנשים הללו. לצורך זה היא מכוונת את עדשת המצלמה ממש אל מול פניהן, עד כדי המסת כל שריד של 'מסכה'. "זוהי בת העולם החדש", כותבת האוצרת נחמה גורלניק, "משוחררת מסטיריאוטיפיזציה גזענית (אולי גם מדימוי עצמי המוכתב על-ידי גברים), המגלה את זהותה הפנימית האמיתי". אשה פוסט-מודרנית: איננה מערבית טיפוסית, גם לא מזרחית. תווי פניה מעידים על מהותה הקוסמופוליטית, מהות מופשטת במידה רבה.

לאפונטן משתמשת במצלמה ככלי מחקר מודרני, כסופר-עין, כאיבר רואה-כל. זיוית שרעבי מוותרת מראש על העמדה הטוטאלית של הסופר-עין הרואה לפני ולפנים, ועוקבת אחר התודעה הפנימית. עמדת המוצא שח שרעבי מרוחקת, גם ספקנית הרבה יותר: היא איננה ניצבת ישירות מול הדמות אותה היא מציירת.  היא בוחרת את הדמויות מתוך צילומי עיתונות. צילומים תכליתיים, שנעשו לצורך כתבה כזו או אחרת, ללא האינטימיות המתמשכת שהתקיימה בצילומי האולפן של לאפונטן. הנשים אותן בחרה ריתקו אותה מתוך העיתון, והיא מתקרבת אליהן באמצעות התהליך הממושך של הציור. אלה נשים שחוות את מוצאן ואת מעמדן עד תום, הן עדיין שבויות בסטיריאוטיפיזציה הגזענית, הן אינן מודעות להוויה הפוסט-מודרנית שמשחררת אותן, כביכול, מכבלי השורשים. מעמדן הפוסט-מודרני בא לידי ביטוי בעצם הפניית המבט אליהן, מתוך תוכו של האתוס המערבי.

עדשת המצלמה קולטת אותן באחת, ומצביעה על קיומן. הציור, ובאופן מיוחד הציור הקלאסי, מקרין על הדמויות דווקא את המבט המעוכב, הנמנע מפתרונות מהירים, ההולך ונבנה בהדרגה, משכבה לשכבה, מנגיעת מכחול אחת לשנייה, מניואנסים של מפגשים המתרחשים בתהליך עבודה איטי, ומוסיפים פיסות הבנה וידע על המיוחד, הספציפי שבאשה. שרעבי משתמשת בטכניקה מסורתית של ציור לא מתוך התרפקות נוסטלגית, אלא כקוד  תרבותי, שמספק לה יתרונות טקטיים. העובדה שהפורטרטים הנשיים הללו צוירו על ידי אשה-ציירת, מספקת לה יתרון נוסף: היא הופכת את המבט הגברי המסורתי , המזוהה עם האמנות המערבית, המתבונן באשה ולוכד אותה במכחוליו – למבט נשי: איטי, בוחן, נמנע מקביעות הירארכיות, מסרב למושגי יופי מקובלים, ובעיקר – מבט לא-ארוטי.

האחרות של דמות האשה בציורים של שרעבי נבנית מתוך גיאוגרפיית פניה: חיפוש סבלני אחר שורשיותה, אחר מקורות עוצמתה ומקומה במרחב התרבותי והרגשי שלה. שרעבי עצמה פועלת מתוך מרחב תרבותי אחר, המוגדר כפריפריאלי גם במונחים ישראליים. ההחלטה לצייר פורטרטים של נשים מהעולם השלישי נעשתה מתוך הוויה תרבותית של "עולם שלישי" מקומי בזעיר-אנפין – עולם של עיר קטנה, צפונית לתל אביב, מרחק של כשעה נסיעה מהמרכז. שרעבי, ילידת חדרה, ממשיכה לפעול ולצייר בה גם אחרי שסיימה את לימודיה באקדמיה לאמנות "בצלאל" בירושלים. באופן מודע היא בחרה להשקיף אל המרכז מחדרה הפריפריאלית. אך גם מה שנתפס כביטוי של מרכז, קרי, הסגנון הקלאסי-אקדמי, הוא סגנון מאומץ וזר לציור הישראלי. כך שציורי הפורטרטים של שרעבי חושפים, למעשה, זרות כפולה בשדה האמנות המקומי.

זיוית שרעבי פועלת מתוך עמדה אמביוולנטית: היא מזדהה עם האאוטסיידר, אך גם מתבוננת בו במבט לא-תמים. היא מרותקת להפנוט הרגעי במפגש עם הנשים הללו, אך יש לה אורך-רוח מספיק "לטוות" את פניהן במלאכת הציור האיטית. כך, עוצמתן של הנשים המצוירות שלה, לא באה להן בזכות מיקומן ההירארכי במרכז הקומפוזיציה הציורית, אלא בישירות נוכחותן, בהיעדר כל צורך להצדיקן, בכך שהפכו את נשיותן, פגומה ומרתקת כפי שהיא, לראויה למבט ממושך ואיטי.

טלי תמיר