חזרה לגלריה

השירה נודדת - הרישום מצטבר על תמרה ריקמן וליאת קפלן

ראשיתו של הפרוייקט המשותף של תמרה ריקמן (ציירת) וליאת קפלן (משוררת) בחווית מסע ושהייה בסיני - שהניבה תגובות למקום ותגובות הדדיות שצמחו והתפתחו מאוחר יותר באותו חלל-עבודה: השירים נכתבו במחשב נייד בסטודיו של ריקמן, במקביל לפעולות החיתוך והטיפול שלה בניירות. היתה זו עשייה שמנהלת דיאלוג פנימי בזמן-אמת, בתהליך מתמשך שארך כעשרה חודשים. כבר בשלבי העבודה המוקדמים היא התנתקה מחבל הטבור הגאוגרפי ממנו צמחה והפליגה למחוזות אחרים - פרטיים, רפלקסיביים, חופשיים. מידה רבה של הרמוניה ופתיחות דרושה על-מנת לחלק כך, באותו מרחב-מחיה, את מקורות ההשראה, ולחשוף תהליכי עבודה זו מול זו: מדובר בשיתוף בין שתי נשים.

חווית המדבר נוכחת כאן בכמה רמות: ההרים, החולות, המפרץ, המים, השחיה, החום, הדממה. אך ההתרשמויות הויזואליות והחושיות מתפקדות בעבודתן של ריקמן וקפלן כמוליכות-חום ואינפורמציה, מקפצות אסוציאטיביות או סמני-דרך. האתגר המרכזי המעסיק אותן - כל אחת במדיום שלה - הוא תפיסת המרחב והגדרתו, והניגוד האימננטי, היסודי, בין המרחב הטוטאלי (החופש המוחלט, הזורם, המדיטטיבי) לבין הכרחיות הצורה והמבנה. ההיבט הגאומטרי של כותרת התערוכה - "משולשים" - מצביע הישר ללב הניגוד הזה - כי מה למדבר ולצורת משולש? אלא שכפי שהחושך מגדיר את האור והזכרי את הנקבי, כך מתנסחת חווית החופש והמרחב באמצעות פלח צורני המחשק אותה אל כמה כללים נוקשים. ריקמן תוחמת את כל הרישומים אל פורמאט משולש, הממוקם במרכז הנייר המלבני. קפלן בונה את שירתה על בסיס מבנה משולש של שלושה בתים בני שלוש שורות. המשולש מהווה מסגרת צורנית חיצונית  ובתוכו נבנית מדרגת-קושי נוספת: ריקמן מוותרת על כלי רישום רגילים (עפרון, פחם וכו') לטובת סכין-חיתוך יפנית, וכך היא נאלצת לפתח מיומנות רישום מיוחדת, המתמודדת עם התנגדות הנייר ומסכלת את הזרימה הטבעית, הקלה, של הקוו האופייני לה. קפלן מטילה על עצמה סדר שורות נוקשה

לפיו השורה הראשונה חוזרת בקביעות בשורה האחרונה, והשורה השלישית של הבית הראשון חוזרת בשורה השניה של הבית השני. נוקשות ומבניות שיטתית היא הדבר האחרון הניתן לזיהוי עם עבודתה של ריקמן או עם שיריה של קפלן: ריקמן ידועה בקוו הרישומי הזורם בטבעיות ובחופשיות, בנופי הגבעות המעוגלים שלה ובתכנים ארוטיים-חושניים של דמויות נשיות, במגען עם השמש התל אביבית ("קיץ בתל אביב") ועם מים ("חסקה", "בריכות"). קפלן פרסמה ספר שירים ("בדיוק כך, במטבח", ספרית פועלים, 1996) העוסק בארוטיקה נשית מובהקת ומשוחררת ("שכבי/ עירומה על כורסה, בין רגליך הפסוקות - אפרסק לבן ענק/... את נוגסת, העסיס המתוק בבת אחת בחלל פיך, במחילות גופך"...) בעבודתן המשותפת, הן מטילות עצמן, במידה שווה של חופש ותעוזה, אל ניסיון חדש, מנוגד לתפיסת העצמי המוכרת להן, ומהווה איום מסויים על עצם עבודתן. האיום הזה, חד כסכין ונוקשה כסונט, מכיר בקלאסי כקוו האופק של  המאולתר  החופשי.

המדבר כמשל, מכיל הכל והכל מוכל בו: ריקמן מחליפה חולות בשלגים, שחיה בגלישה, רכיבה על חמור ברכיבה על אפניים, אניה בבית ואשה בתוכו. הדמויות - תמיד מיניאטוריות ביחס למרחב - מטיילות, מתגודדות, נפרדות. במהלך העבודה, על למעלה ממאה ניירות, ריקמן אוגרת משקעים חומריים. הסכין פוצעת את הנייר, משאירה סימנים בנייר שמתחת. אבקת הפחם והגיר חודרת לחריצי החיתוך, ממלאה אותם בחיכוך-אצבע ובמגע-יד. הנייר צובר סימנים ועקבות, סופח אליו תוספות מודבקות. מחשבותיה של קפלן נעות ממקום למקום כחולות נודדים עם הרוח, מתמודדות עם סכנת ההצפה של הראייה. קפלן מנסה לאסוף קצוות מתרחקים לתוך העין: "כל הנע מתכנס. האדוות דוממות. הצל עזב את ההרים." היא מתייחסת לצליל החיתוך, שונה כל-כך מפכפוך המים, מחברת בין חווית המקור לקונקרטיות של הסכין בנייר: "חיתוכיך מסעירים דיונות מים, קוים וכתמים. הדגים שרים. להיות או לא לראות? כעת מראות החול החם, הים הזר."    

טלי תמיר