שוקה גלוטמן מצלם את העולם הזה – חוף ירושלים, על שפת ימה של תל אביב, למשל: ביקיני על חמוקי-גוף, פיסת מגבת מוטלת על חול, טורסו גברי ושזוף – ואת העולם הבא: קברי צדיקים, מתפללים, קוראי תהילים ובעלי שיג ושיח עם אלוהים. ומה ביניהם? ביניהם – בין ההזדקקות האנושית הקבועה לנוכחות האל והציפייה התמידית לנס, לבין ההדוניזם הצרוף של עולם חילוני המתמסר לכל הסוואה קלה של הסבל האנושי, מוטל – אדיש, חסר פניות ונטול-הגדרה – היופי.יופיו של הטבע: צבעוני, עז, מחוצף, פראי, מתגרה, עסיסי בסגול, אדום וצהוב וכחול, מאבד את הפוקוס וחוזר אליו, נכנס לפריים ובורח אל הפינה, אך הוא שם, על האדמה.
גלוטמן הוא "צלם עיוור". הוא מצלם בלי לראות, מבלי למקם את הפריים, גם מבלי לבחור בו. מעין אוטומטיזם סוריאליסטי, לו היה למצלמה שלו כרטיס כניסה אל עולם החלומות וההזיות, אלא שהמצלמה של גלוטמן נעה בתוך ריאליזם ישראלי ולא עוזבת אותו לרגע. המצלמה ששוקה גלוטמן מצלם איתה היא מצלמה זעירה, לא מאובזרת בעדשות מקרבות או מרחיקות, והיא מוחזקת בגובה הירך, או המותן, ומשם – ללא עין מתבוננת – היא מצלמת את מה שנקרה לפניה. הצלם מוביל אותה אל האתר, מסתובב איתה במרחב שבחר, אך אין לו שליטה על הפרטים או על הקומפוזיציה המדויקת של הפריים. לכן, הצילומים קטועים באופן תמוה, לא כפי שהעין האימפרסיוניסטית של דגא קטעה אותם, אלא קטיעה יותר אכזרית, מבתרת, מפרקת את השלם ומחסרת ממנו חלקים חשוביםץ גלוטמן מוכן גם לוותר על המצלמה טולהתעלם מל מימד אסתטי, לטובת מאגר העדויות על מצבו של האדם: התערוכה שלו, הבנויה כשכבות גיאולוגיות של קיום אנושי מקביל ומתפצל, מכילה אוסף של פתקים ופתקאות שנתלשו מעצים ומקירות ומכילים בקשות שונות, חיפושי אהבה ומגע, אינפורמציות על תפילות וטכסים דתיים, איומים "מטעם" והודעות "מכאן".
טלי תמיר