חזרה לגלריה

האם, בשנות השבעים לחייה, החלה לצייר לפני כשלוש שנים, וזו תערוכתה הראשונה. הבן –אמן, מורה ותאורטיקן, בעל נוכחות ידועה ומוכרת בעולם האמנות הישראלי. שיתוף הפעולה ביניהם הניב דיאלוג בין-דורי המאיר את פערי הזמנים והתודעה ומבקש לעבור דרכם ולהצליב מבטים.

אירנה לוסקי, ילדת העיר קובנא שבליטא, עברה על בשרה את המעבר החד מילדת תפנוקים, בת למשפחה בורגנית אמידה, לחיי גטו וילנה הסגור ולאחריו - מחנות עבודה ומחנות ריכוז, ניסיונות בריחה ונדודים. בניגוד לספרה "רגע של אמת"*, שבו היא מגוללת, למען ילדיה ונכדיה, את סיפור חייה הנע מילדות מוגנת, דרך מוראות השואה ועד לעלייתה ארצה ומאמציה לבנות לעצמה חיים חדשים, בציוריה היא שקועה, רובה ככולה, בעולם ילדותה ושנות נעוריה בוילנה, עם הבזקים רגעיים ובודדים לקיומה בזמן הווה. למוראות השואה, כמו-גם לחמישים שנות חייה במדינת ישראל, כמעט ואין נוכחות בציוריה של אירנה, והם כלא-היו. הזמן היחיד הקיים בתודעתה, והוא צבעוני, פרטני ומלא-חיים, הוא העולם-שלפני, עולם של טרום-מלחמה: עולם של תרבות אירופאית אלגנטית ומסוגננת, עולם מענג ועתיר-יופי שנעצר וקפא בזכרונה. מבעד לזמן שעבר היא עדיין מרגישה את חום ידו של סבה שאוחז בידה בשעת טיול, ורואה עצמה כנערה יפהפייה על סף הנשיות–הרגע שבו הכל נעצר ונהרס. אירנה איננה ציירת-שואה מגמתית, המבקשת לחזור ולהנכיח את מה שהיה, אלא ציירת תמימה המשקפת את האבדן הנורא מבעד לצבעים מרהיבים ולקטעי נאראטיבים משפחתיים. סגנון הציור שלה אינו נזקק להשגי הציור המערבי-אירופאי, והוא מתעלם מסוגיות עקרוניות של פרופורציות ופרספקטיבה, כיוון שהוא עסוק כולו באישי, בביוגרפי, באיתור סימנים מתוך הזכרון הפרטי.

הבן חיים דעואל-לוסקי, מתבונן באותה תרבות גבוהה ומעודנת, במבט ספקני, מודע-לעצמו ורפלקסיבי. כבן הדור השני הוא נולד אל תוך הדיפת הטראומה לאחור, השתקתה וניסיונות שיקומה. אך דווקא מנקודה דוממת זו היה זה הוא עצמו שקנה לאמו צבעים ומכחולים ודובב אותה להתחיל לצייר, כשהוא מתבונן בתובנה רבה בשפת "ציור השוליים" שפיתחה לעצמה. חייים לוסקי, שהוסיף לשמו את שם-נעוריה של אמו, דעואל, חושף את מורכבות יחסיו עמה בשאלת המרחק והקרבה ביניהם, ונסיונו לספוג את הטראומה שלה באמצעות פעולות של הרחקה ועמימות, הבאות לידי ביטוי בעבודותיו שלו. עיקר עיסוקו בצילום ובמצלמות, איתן הוא עובד במגע כמעט-ידני, המבקש "לחמם את הטכנולוגיה" ולקרבה אל האנושי. במבטו הבוחן את ציוריה של אמו הוא נענה לאתגר הרגשי שהם תובעים מן הצופה: "התבוננות בציוריה של אירנה, אמא שלי" הוא כותב בקטלוג "שולחת את הצופה לעסוק היישר בתכנים ובצורתם: חדירה ישירה לעורק המתבונן בעוצמה יוצאת דופן היוצאת מתוך התמונה החוצה, עיניים שכמעט נוגעות בך חוצות את המרחב האסתטי בלא-זמן".

המיפגש הנדיר בין אמן מוכר לבין אמו המציירת הוא גם רגע נדיב של קבלה והקשבה לקולות שונים, והוא מאפשר מבט מתמשך על מקרה אחד מתוך רבים של ניסיון להעביר תודעה וזכרון מדור לדור, כשהנורא מכל –לא נראה לעין.

* הספר יצא בהוצאת בית לוחמי הגטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד,  1982. 

טלי תמיר