הבטחה עם ים ושמיים - על העבודות החדשות של נעה בן-נון מלמד
בתערוכה זו, השלישית מאז מות אביה (יוחאי בן נון ז"ל, מי שהיה מפקד חיל הים), חוזרת בתו, הצלמת נעה בן נון-מלמד, לחקור את יחסיה עמו ועם מיתוס ההבטחה האבהית שייצג. הפעם, היא לא עושה זאת באמצעות תצלומי משפחה ואלבומי ניצחון כמו בשתי התערוכות הקודמות, אלא דווקא דרך גלויות שכתב לה אביה ממסעותיו בחו"ל, כשיצא לשליחות רשמית כלשהי מטעם הצבא או המדינה.
"נויקי פייתי", כתב האב שיצא לתערוכת הסלון האווירי בפריז, "אני כבר מתגעגע שהבטן מתכווצת. אם זה יימשך כך, עד שאחזור לא יישאר ממני כלום." ולאחר מילות האהבה הטוטאליות-עד-אימה אלו, מוסיף ומתאר האב את המטוסים והטילים שהוא רואה ומספר על נשף מפואר בארמון ורסאי שמצפה לו באותו ערב. "בעוד לא הרבה זמן אני אחזור ונהייה תמיד ביחד", מבטיח האב האוהב, הבטחה שהורתה כבר באכזבה צפויה, לגבי בתו המצפה בבית לאביה העסוק והייצוגי כל-כך.
הסמכות האבהית נתפסת בעבודתה של בן נון מלמד כאופק מואר ומבטיח: ים, שמיים כחולים, ספינות מלבינות ומטוסים ממריאים. בצד הטקסט האינטימי, שנכתב רק לה, היא משבצת דימויים קולקטיביים מתוך גלויות של הצי הישראלי, חברת אל-על או גלויות-נוף לתיירים, ומוסיפה להם איחולי-אושר מתוך פתקאות של עוגיות-מזל. הגלויות, עם השורות הספורות הכתובות בכתב יד, מספרות על אהבה גדולה של אב לבתו הקטנה, אך כובד השנים והאירועים – כך מעידה על עצמה בן נון מלמד - מחקו כל אפשרות להצמיד אל מילות האהבה הללו זיכרון רגשי תואם. ואכן, התערוכה הנוכחית של בן נון-מלמד, יותר משהיא מספרת על אהבת-אב, היא מספרת על ההיטלטלות בין הבטחה לאכזבה, כמו גם בין חוויה פרטית ואינטימית, המתנסחת במילים מיוחדות, לבין מרחב קולקטיבי המופקר אל השדה הבנאלי של הקלישאות.
בין אלה לאלה מופיעות פניה של הצלמת – דיוקנאות שצולמו ב"פוטו רצח" והיו משובצים בתעודות זהות ישנות, דרכונים ורישיון נהיגה שפג תוקפם, מוחתמים בחותמת סגולה של הרשויות המוסמכות. אלה דיוקנאות רשמיים שהופקעו מרשות היחיד אך מבט עקבי בכולם יחד חושף מהלך אינטימי של התפקחות איטית: בהדרגה מתגלה בצילומים הללו, הנפרשים לאורך שני עשורים לפחות, אשה בוגרת, לא שמחה במיוחד, שקמטי-מתח נצברים בזוויות פיה – זו הילדה שאליה נשלחו גלויות האהבה. כמו תחנות-ביניים, מובילים הדיוקנאות את הרצף הויזואלי והזרימה הרגשית של התערוכה מן הטקסטים האבהיים מכמירי הלב אל התובנה שגם שם, מעבר לים- המקום שממנו באות הגלויות המצוירות – לא ממתין עולם טוב יותר.
טלי תמיר