חזרה לגלריה

האחד והקבוצה, הברזל והמבט –על הדיוקנאות של חנה דיין

קבוצת אנשים, נצבת בשורה אחת, מסתכלת קדימה (מסדר? טקס? או סתם סידור בארון?) קו הבסיס זהה –כולם באותו הגובה; הקו העליון –שונה; אחדים גבוהים יותר, אחרים נמוכים. כמה מהם מביטים ישר קדימה, מתחת לקו האופק של הגבות, ומבטם  - עז וממוקד –מרחיק-ראות, אי-שם אל פסגת חזון מעורפל. כמה מהם נוטים הצדה, מעט באלכסון, ומבטם סוטה מקו האופק: לעיתים - אל זה שניצב לידם, לעיתים, אל נקודה סתמית בחלל. הם מורמים מגובה העין –מוגבהים לכאורה, מלאי הדר וכבוד –אך הם גם מאופסנים על מדף במחסן, כחפצים נושנים שמעלים אבק.  הם מהווים קבוצה הומוגנית, אך הם גם שונים מאוד זה מזה: חלקם מבוגרים, חלקם צעירים, כמה מהם מתים - אחרים חיים, כמה מהם נוקשים –אחרים רכים, אחד מהם, אפילו, ממש כועס. יש להם שמות פרטיים –נחום, סידון, אורי, חמדה, רקפת, צצה, אהרון, שמוליק, חנוך ונורית. מבדילים ביניהם כל אותם ניואנסים אנושיים המבדילים בין אדם לחברו:  סוג הבגד, זקיפותו של צאוורון החולצה, קמטי הפנים, סוג השיער. אך בכל זאת, הם מהווים קבוצה: כולם חברי אותו קיבוץ,  מייצגים שניים או שלושה דורות, חיו זה לצד זה במשך כל ימי חייהם. "עדת אחים, המתאבקים עם כוחות החיים אשר רוצים לבלעם". כתב שלמה הורוביץ בשנת תרפ"ב לחבריו בקיבוץ, לאחר שנאלץ לעזבם מחמת חולשת גופו, "חבר-רעים", "ברית-נאמנים שהציצו ונפגעו", "עדה קטנה המלאה קדושה ולוטה בערפל שביופי הטהור –והנה גם היא עומדת על עברי פי תהום, ואני מפחד, פן תבלע על יופיה והדרה…" * 

חנה דיין, שהצטרפה לקיבוץ בשנות העשרים שלה, ולא נולדה לתוכו, שימרה את המבט  החד והרגיש של מי שבא מבחוץ ופוגש חבורת אנשים מגובשת. תחת מבטה הבוחן ותחת ידיה הוירטואוזיות, לא נעלם אף פרט: לא הקמט הכעוס שבין הגבות, לא שירבוב השפתיים החצוף, ולא המבט המצועף המדלג על כל מה שהוא קרוב ומוחשי. היא בחרה בטכניקה קשה, פוצעת וחדה, התובעת ממנה התמודדות גופנית - טכניקה של כיפוף רשתות ברזל ואילופן אל תוך מורכבותם האין-סופית של תווי פנים אינדיווידואליים. חנה דיין אינה עוסקת בקבוצה - היא מתעניינת ביחידים היושבים לפניה. אך הסך-הכל של היחידים הללו, על ה'יחד' שלהם, ועל ה'לבד' שלהם, מעלה באוב את דבריו העתיקים של הורוביץ מתקופת ראשית ההתיישבות השיתופית: "נפקחו עיניכם" כתב הורוביץ לחבריו, אותם הוא מכנה –"אחים"- "ובמקום חברה אידיאלית, הרמונית, אשר ראיתם בחלום  גיליתם את שאלת חיי-שיתוף עם אנשים בעלי מזג שונה ונטיות שונות;" באהבת-אחים, ומתוך תחושת אינטימיות גדולה מתארת גם חנה דיין את קבוצת האנשים אתם היא חיה מירב שנות-חייה,  ומתוך האינטימיות הזו, עולים גם הכאב, האכזבה, הכעס והחמלה.

* מתוך: "קהיליתינו", הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים, תשמ"ח. עורך: מוקי צור, עמ' 214-213.

לא סוף העולם (?)  - על תבליטי הפלסטלינה של יוסי וסיד

העיר תל אביב, גיבורת תרבות בפני עצמה, מופיעה בעבודתו של יוסי וסיד - אדריכל ואמן - כשדה התרחשות לשינוי קיצוני. הכל יכול לקרות: החל מקטסטרופה קוסמית שתהפוך את העיר לעיי חרבות, דרך טראומה של מלחמת-הרס שתשאיר אחריה אדמה חרבה ועד יישור הבניינים והמגרשים והפיכתם לשדות חרושים הנשלטים על-ידי המונוטוניות הישרה של התלמים. רק תל-אביבי המכיל ברגליו ניסיון טופוגרפי עשיר יוכל לזהות את הרחובות הראשיים: רח' אלנבי, שד' רוטשילד, רח' מזא"ה, והלאה, לכיוון דרום, לסימטאות של שכונת פלורנטין. זוהי תל אביב ההיסטורית, הפועלית והמיוזעת, לא זו החוגגת והנוצצת של רובעיה היותר מסוגננים. וסיד מכיר את אזור דרום העיר היכרות אינטימית והוא מייצג בעיניו מצב אותנטי של דינאמיקה אורבנית, הידע הטופוגרפי חיוני כאן, לצרכי אוריינטציה בסיסית, כי וסיד העלה  על העיר כולה מעטה של פלסטלינה אדומה, בטכניקה פופולרית מגן הילדים: צבוט חתיכת פלסטלינה, גלגל אותה בין כפות ידיך, עד שתיהפך ל"נקניק" דקיק, והדבק אותה בשורות הדוקות. 

מכאן והלאה נגמר השלב הילדותי ומתחיל השלב האובססיבי, הסיזיפי, שורה ליד שורה, מגרש ליד מגרש (שדה ליד שדה), בצפיפות שאינה מתירה למפה שמתחת לבצבץ ולהסגיר נתונים גיאוגרפיים.  המפגש בין הנוקשות של העיר לבין הרכות של הפלסטלינה מרמז על הנופך האנושי של העיר: לא  רק סבך של נתיבי תחבורה וטונאג' בטון ובניינים אלא אריג מהביל של בני אדם חיים ופגיעים. הממד הפסיכולוגי חודר דרך המגע החם והראשוני של הפלסטלינה ובאמצעות האינטנסיביות  הסיזיפית,  הנשית, של אריגת העיר לתוך ה"גובלן האורבני".  עיקשות ידנית משדרת מצב פסיכולוגי (או, גם, פסיכוטי, קטטוני) וזה האחרון מעיד על אנושיות. 

פרוייקט הכיסוי של יוסי וסיד מכיל שלושה שלבים: האחד, כרוך בכיסוי טוטאלי, צפוף ופרטני. השני, גס יותר, מתפתל וחסר מנוחה –מעורר תחושה שהעיר כוסתה תולעים רוחשות, לפחות כמו עדת העכברושים ב"דבר" של קאמי. השלישי, מבקש להישאר עם שריד ברור, מבליט פרט אחד - נתיב-תנועה ספציפי שמתרומם מתוך המשטח המחוק והופך לתבליט תלת-ממדי. כביכול זיכרון ההליכה האינטימי של מסלול יומי נחרט בזיכרון והתקשח לקו ממשי: קו אינטימי בתוך נוף  שנמחק מהעין.  על רקע של הרס בתים, לא הרחק מגבולות תל אביב, מציע וסיד תרחיש סוריאליסטי של מצב חורבני, בתקווה שהוא משמר בתוכו גם פולסים של חיים: פלסטלינה אדומה, מגרש-שדה, יכולת התרוממות. שדה או בית-קברות, בינוי או הרס, תל אביב הקונקרטית, או עיר אפוקליפטית –כל האופציות הללו מכונסות יחד מתחת למעטה הפלסטלינה האדום של וסיד. 

כאם לילדה הסובלת מתסמונת חריגה נשאבה שגית אלוני כל-כולה לפרוייקט אחד ויחיד המבקש לפצח את קוד האשם וההתמודדות של אם לילד חריג בתוך הקבוצה או החברה בה היא חיה. ההתמודדות היא כפולה ומכופלת: קודם-כל בינה לבין עצמה –רגשות האשם הכבדים על שההריון שהתרחש בגופה הסתיים באופן פגום. ואז - רגשות האשם כלפי המשפחה –ההורים שציפו ממנה להקים משפחה למופת, הבעל שחלם על ילד מושלם, הילדים האחרים הנפגעים  מהכתם שהכתים את המשפחה ונאלצים להתפשר על תשומת-לב המגיעה להם. אך בלב-ליבו של העניין נשאר המופע  שאינו ניתן למחיקה –מופע הכתם הגורר עמו ניסיונות הדחקה והסתרה, בושה  ובריחה, או, לחילופין –חשיפה.

נקודת המוצא של שגית אלוני לפרוייקט כולו –נקודה שהובילה אותה אל המוקד המדוייק שלו –היתה כתם קונקרטי, כתם-ריטוש שהופיע על-גבי צילום ישן של אביה, שנולד עם יד פגומה, ללא אצבעות. לשאלתה למה מחק את גדם היד שנח על כתפה של אחותו בצילום, ענה האב –"כי זה כמו רגל של כלב". כתם הריטוש והניסוח המילולי של האב העלו, באחת, את כל האימה שבהתמודדות עם הפגם–האימה  שבאובדן צלם השלמות האנושית ופתיחת הסדק לצללי האנומליה החייתית. הפגם הפיזי, או המנטאלי, חושפים את הצדדים האפלים, הלא-רציונאליים, הלא-נשלטים החבויים באדם וממוטטים את מיגננות תבונתו הנאורה. שגית אלוני מתייחסת לכתם הריטוש כמו אל אייקון של אימה והיא מבצעת עליו פעולות של אקסורסיזם (הרג-שדים): היא מוחקת אותו, מקיפה אותו בגדר (קונטור), משנה את צבעיו, ומנסה להשמידו, בכל דרך אפשרית, וללא הצלחה. מן הכתם היא נעה הלאה סביב כף היד והאצבעות בסדרה של עבודות הנקראת "ברכת כהנים", המטפלת בתנוחת הברכה האלוהית. החדרת הממד של הסמכות האלוהית המיוצגת על-ידי הכהן המברך מערבת את שאלת "צלם אלוהים" מחד, ומאידך –את חרדת הקשר בין הפגם שנחשף לבין גזר-דין של עונש אלוהי על חטא עלום.

חמש אמהות לילדים חריגים הסכימו לספר את סיפורן לשגית ופרשו לפניה את סאגת ההתמודדות האישית שלהן. חמש אמהות אחרות, שלהן ילדים בריאים, כתבו על קיר הגלריה, מן התקרה ועד לרצפה, בכתב-ידן, את סיפור האמהות המרואיינות. בדרך זו השיגה שגית אלוני הישג נדיר באמנות: היא לא רק מימשה את יכולותיה האמנותיות ובטאה את כשרונה, אלא חרגה אל תוך הקהילה, והניעה תהליך של אמפתיה. התערוכה, שרצה המקרה והיא מתרחשת דווקא בימים  של שביתת הנכים הקשה מול משרדי הממשלה, מבקשת להעלות את שאלת החריג בחברה ולפתוח את עולמן הרגשי הסגור והכאוב של האמהות הנושאות בעול. אלה מופיעות, בתנוחה עוברית, בתוך צלחות שיווי-משקל טיפוליות, מנסות למצוא את איזונן הפנימי. אך את ניפוץ "חלום הבריאות" האבוד, המתבטא בסמל הקלאסי של רכיבה על סוס דוהר, בטאה שגית בהצבה של אוכף הנושא עליו שבע כריות נוצות לבנות. כותרת העבודה מרמזת על הבלתי-אפשרי: "כל הפעמים שרציתי לנוח". דהרת הבריחה מתוך הפריים החוצה איננה אפשרית. שגית אלוני מבקשת לאסוף כוחות לה, למשפחתה ולילדתה.

טלי תמיר