עדה עובדיה - צפלינים, צוללות ומיפוי כליות

מלני דניאל - נדידת נקיפות המצפון

יוחאי בר און - השדים האדומים

5.4.2002-3.5.2002

עדה עובדיה ומלני דניאל נפגשו לראשונה, כל אחת מול הקיר המיועד לה, ביום תליית העבודות. אך משאלה נפתחו ונפרשו בחלל הגלריה נחשף לעין החיבור המעניין ביניהן, הבא לידי ביטוי  לא רק בברק הזכוכיתי של ניירות הצילום המצויירים של עדה ושל הציור-על-זכוכית או על פרספקס של מלני, אלא בעולם המסוייט, המבוהל-משהו, של שתי ילדות החוות את עולם המבוגרים כעולם מאיים ומפחיד. העולם של מלני עמוס בזאבים אורבים בחושך, יערות סבוכים וסיפור סמוי הנחבא בין הצללים ועולמה של עדה מלא וגדוש בצוללות וצפלינים, כרישים צפים ומרדף פאלוסים זקופים, מרעישים כמטוסי-קרב.

"הסדרה 'נדידה של נקיפות מצפון' היא למעשה עיסוק בלתי-נגמר באירוע טראומטי" מסבירה מלני דניאל "בחזרה אין-סופית מנסה הקורבן לסלק שוב ושוב, במו ידיו, את דמותו של זה שהחדיר לתוכו זרע של רשע. נסיונותיו האלימים של הקורבן יוצרים בינו ובין מחולל הרשע מעין שותפות לפשע, וכך הוא מיטלטל בין תחושות זעם ונקמה ובין נקיפות מצפון שמתעוררות בעקבותיהן". הנדידה מתרחשת בשתי זירות שונות: נדידה בין נופים ואתרים ונדידה בין דמויות–הנוף מתחלף מנוף מדברי לנוף צפוני ולנוף טרופי ואילו הדמויות מחליפות ביניהן זהויות של "טובים" ו"רעים", ומשתנות מדמות תמימה של כיפה אדומה לדמות של ילדה עטויה בגלימת שופט, מדמות הקורבן המשורטטת כמתווה של גוף בזירת הפשע לדמות של זאב האורב  ומשקיף בין הצללים. העבודות משקפות את הצופה כבראי ומחדירות אותו אל תוך זירת הפשע כאתר נדידה אפשרי נוסף של נקיפות המצפון. החריטה על-גבי הזכוכית מדגישה את זדוניותה של "כוונה תחילה בעליל", את העדר החרטה ותכנון הצלקת. אך אתר הפשע האמיתי, כמו גם טבעו וגיבוריו נשארים עלומים, מוסווים בתחפושות של אגדת ילדים אפלה, בנוסח אגדות האחים גרים.

בעוד מלני נעה, בצעדי-חתול מדודים, בזירת פשע סמוי, עדה משתוללת בלונה-פארק צפוף שבו כל מכונות השעשועים הן גלגול של אבר-מין גברי זקוף ושועט קדימה: פעם הוא מופיע כצפלין אווירודינאמי ופעם כצוללת כהה, פעם כגוף כריש חלקלק או כלשון מתעבה, ופעם הוא קשור לבלון הליום ומתרומם איתו מעלה-מעלה. ילדה קטנה ורזת-ידיים רוכבת-דוהרת על האיברים הללו, או נרדפת על-ידיהם במירוץ משעשע. בניגוד לאיפוק הרגשי של מלני  עדה צוחקת צחוק פרוע ומשתעשעת בהזיות מקאבריות על כושים מסולסלי שיער ומרובי-שיניים המחייכים חיוך גדול ונשכני. היא מסוגלת להכל: להסיע ראש מחובר לעגלה,  להרקיד שני גברים עירומים עם איבר זקוף וסיגר זקוף בכוריאוגרפיה מטורפת, להתלקק עם המראה או לעשות סקס בחדר מרוהט במעמקי הצפלין. אך דווקא במרכז הלונה-פארק הזה, שקוע בחלקו במים הכבדים של ים המלח כשכרסו העגלגלה בולטת החוצה נראה נשיא סין, כפי שצולם על-ידי צלם עיתונות ישראלי בעת ביקורו בארץ. בדמיונה של עדה הפך ים המלח לאמבטיה מטפטפת של דם והנשיא - מוקף זנבות כרישים –טרף לשיניהם המושחזות. בחוסר רחמים של סאטיריקן מקאברי מחברת עדה את נשיא סין לממלכת הטירוף של הרוקדים ומעשני הסיגרים ומגכחת את יצריו הטוטאליים. האנרגיה הזקפתית המעניקה את מירב השראתה לציורים של עדה עובדיה מתמסמסת לשורת מחוות גרוטסקיות, לבלון נפוח, לצפלין נטול-תכלית.

                                                                                     

יוחאי בר-און –השדים האדומים

מגרש הכדורגל כאתר המכיל את הכל. מיקרוקוסמוס של העולם המתנהל על-ידי אנרגיה גברית מתפרצת, דינאמית, בועטת, שועטת קדימה–אתר של משחק, שדה-קרב, התמודדות חזיתית, זיעה, דינאמיקה, שינוי תמידי, אלימות, תרועות שמחה הנראות כזעקות מלחמה, תנועות ניצחון הדומות למחוות-שמחה-לאיד, והכדור –איפה הכדור? –במגרש הכדורגל של יוחאי בר-און הכדור איננו.

בעבודה איטית ומאומצת, באנרגיה גברית חודרנית ועקבית, בטכניקה עתיקת-יומין ואנכרוניסטית למדי, מגלף יוחאי בר-און בלוחות עץ סצנות ממגרש הכדורגל ומצליח באורח-פלא  ללכוד בתוך העץ את הזרימה האנרגטית הבלתי-פוסקת, את התנועה הספירלית הנעה במעגלים גדולים, את רגעי ההתרגשות הסוחפת, את רעמם הגואה של צהלות האוהדים. מרחב האצטדיון הטעון נדחס במלוא המתח  החשמלי שלו לתוך גיליונות הנייר הנלחצים אל מכבש הדפוס ומקפיא רגעים בודדים מתוך ההתרחשות הסוחפת: רגע של מגע בין שני שחקנים ("פאול?") רגע של פציעה ("זמן-פציעות"), רגע של דהרת-ניצחון מסביב לזירה, רגע של שלהוב הקהל על-ידי הגיבור המנצח, רגע של ספיגת גלי-הערצה ואהבה.

אי-אפשר שלא לראות בסצנות הדינאמיות הללו, המעוצבות היטב בשחור-לבן, הבזק אסוציאטיבי לסצנות ממקום אחר: מלחמת שוורים, מרוץ-סוסים או שדה הקרב עצמו, המלא בזעקות-לוחמים וחרחורי גוססים. הגבריות המתפרצת איננה ניתנת לריסון והיא  ממלאת את כל החלל –זוהי האנרגיה של "השדים האדומים" –כינוי מטאפורי לשחקני כדורגל באשר הם (ולא רק לשחקני הפועל ומנצ'סטר יונייטד), ואולי, לאחר הורדת כפפות המטאפורה –התפרצותם לחלל של השדים האמיתיים –האלימות, יצר התחרות, השאיפה להכניע ולגבור על היריב בשדה הקרב הנצחי של ההתמודדות הגברית.

טלי תמיר