חזרה לגלריה

"גוטמן בבית, טוב בבית" - הרהורים על נוכחותו של נחום גוטמן בבית הישראלי

כמו באלבום משפחתי, צילומי הילדות המוקדמת הם אלה שמתבוננים בהם בעיניים כלות, כעל גרגרי חול שנזלו מבין האצבעות ואבדו לעד. כך גם ציוריו ואיוריו של נחום גוטמן: יותר מכל אמן ישראלי אחר בן-תקופתו, הם מסיטים את המבט לאחור, אל רגע ההולדת, אולי כי גוטמן, בחושי הילד החריפים שלו, ידע ללכוד בזמן-אמת שתי הוויות שהן אחת: את ילדותה של התרבות הישראלית ואת תרבותם של הילדים הישראליים. רק נחום גוטמן היה נוכח באמנות הישראלית ובילדות הישראלית בעת ובעונה-אחת, ורק נחום גוטמן הבין את הקשר הגורדי המתקיים בין השתיים: שהרי התרבות הישראלית ביקשה לעצמה ילדות-נצח ותום בלתי-נגוע, כשהיא משילה מעליה את "מעיל הגלות", הזקנה והבלות; הילדות הייתה לאופציה האולטימטיבית: מוארת ומלאת-חן. ולכן, אם יש לך גוטמן בבית – יש לך נקודת-תום בבית. לחיות עם גוטמן בבית, פירושו לשמר את הילדות, הן הביוגרפית והן התרבותית. לקום עם גוטמן בבוקר, פירושו לשכוח, לרגע, שגם הילדים עצמם וגם שלב הילדות של התרבות הישראלית התפוגגו וחלפו מן העולם ובמקומם נוכחות – הבגרות וההתפכחות, התובנה וההכרה. ולעיתים גם – הניכור והאכזבה.

במלאת חצי-יובל שנים למותו של נחום גוטמן נכון יהיה לחבר את חלקי-דמותו מחדש: גוטמן הצייר עם גוטמן המאייר, גוטמן האמן עם גוטמן הסופר, גוטמן למבוגרים עם גוטמן לילדים, גוטמן 'הרציני' עם גוטמן החינני ומלא-ההומור. זוהי נקודה בזמן המבקשת לחוש מחדש את גבולות המרחב התרבותי שיצר מיתוס- גוטמן ולאתר את מקומו בתודעה של מי שגדל על איוריו, מי שבגר עם ציוריו, מי שקרא את ספריו, מי ששמע עליו מהוריו, מי שלמד עליו רק בבית הספר - אם-בכלל, ומי שהתמזל מזלו וביקר במוזיאון על-שמו.

חצי-יובל למותו של נחום גוטמן ואנחנו מבקשים להחליף את סוג המבט: במקום המבט המוזיאלי, הממוין והמסווג, אנחנו מאמצים את המבט האינטימי, האישי, הפרטי. מצד אחד – מבטו של האספן הוותיק, המקפיד לכלול ציורים של גוטמן באוסף האמנות הישראלית שלו ומצד שני – מבטו האקראי של אוהב האמנות הפשוט והנאמן, שבבואו לבחור את החפצים הסימבוליים שיאכלסו את ביתו, (שהרי כל חפץ-אישי הוא סימבולי במידה כזו-או-אחרת) הוא שומר לגוטמן מקום מיוחד במרחב הבית. ולעיתים, שני המבטים גם יחד מצטלבים ביניהם.

התערוכה "גוטמן בבית" היא יותר מצרור-השאלות מאספנים פרטיים; באמצעות סדרת הצילומים של הצלם נתן דבירהיא מתבוננת בחדריו הפנימיים של הבית המכילים ציורים של גוטמן (אותו חלל המכונה בטופוגרפיית האמנות: "אינטיריור" - תפנים), ומבקשת לסמן ולשרטט דבר-מה על משמעות המרחב הזה. גוטמן – כך למדנו – איננו מתויג מבחינה חברתית, כלכלית, מעמדית. הוא נמצא בכל מקום: חוצה גיאוגרפיות, חותך גילאים, מתחבר למלומדים ומדבר אל הדיוטות. הוא נמצא בבתים מרובי-נכסים, המכילים אוספי אמנות נפלאים ונוכח בחללם של בתים צנועים שמסתפקים בליטוגרפיה או בהדפס; אפשר לפגוש בו  בסביון ובכפר-שמריהו וגם ברחובות ובכפר-סבא; הוא נוכח בבתים בציורי שמן גדולי מידות, או בפיסות נייר ישנות, מאוירות; ולא אמרנו דבר על מדפי הספרים בחדרי הילדים ובספריות המבוגרים. גוטמן בבית – טוב בבית, הוא שם כדי ליצור תחושה בייתית, הוא שם כדי לרפד את רצפתה ובסיסה של הזהות הישראלית הקאנונית, כפי שזו נכספה לראות את עצמה – בהירה, אופטימית, ללא כתמים, ללא שיירים. ואם הוא לא שם ממש, קונקרטית, הוא שם כמושג, כמעט כמותג – ומהמקום הזה אנחנו מבקשים לחזור ולהתבונן בו מחדש. 

מבין ציירי דורו, שעיצבו את תמונת הנוף של הארץ החדשה-ישנה, גוטמן לבדו שמור בכספת הזיכרון של שנות הילדות והנעורים, הרבה לפני שמה שקרוי "הציור הארץ-ישראלי" חדר לתודעה הבוגרת. ההיפוך שיצרה התנועה הציונית מעם עתיק-יומין לחברה צעירה ומתחדשת הנביע מתוכו צורך אדיר בתיאורי ילדות והעצמה גדולה של תקופת הנעורים. זו אינה ניתנת לתיאור או לשחזור מבלי להעלות באוב את איוריו של נחום גוטמן ב"דבר לילדים". נראה שיותר משיכולה הילדות הזאת לדווח על-עצמה, על קשייה ופיתוליה, היא נסמכת על מה שגוטמן היטיב כל-כך לצייר בצלילות ובבהירות. אפשר לומר שנחום גוטמן  - אותו ילד שנחשב בטעות לצבר, אך נולד בבסרביה, ונחת בחופי יפו בגיל שבע –  ניסח והמציא את דימוייה של הילדות הישראלית. וכל מי שלא היה מצוייד בתכונותיו הביוגרפיות והגופניות של "הילד הישראלי" יכול היה ללמוד עליהן מתוך הסיפורים והאיורים של "דבר לילדים".

 באמצעות מדיום האיור, הכניס גוטמן אל תוך הפאתוס הציוני, החגיגי והטכסי, מידה של חן, הומור וקלילות ששבו את לב קוראיו והיוו אתנחתא חשובה בים הרטוריקה הנשמעת השכם והערב. גוטמן "איזרח", לכאורה, את הציור הישראלי והסיר ממנו מחלצות, אך בו-בזמן ידע להעניק לו את זוהרו של המיתוס ההולך ומתרקם – מיתוס הישראליות החדשה, הנערית. תובנה כזו של דמותו ועבודתו של נחום גוטמן מאפשרים יצירת רצף תודעתי בין עבודתו כצייר לבין פעילותו רבת השנים כמאייר לילדים. בשני שדות הפעילות הללו הוא שימר, למעשה, את אותה הרוח: רוח התום, הבהירות והילדות, אם במובנה היומיומי-הרפתקני, ואם במובנה המנטאלי-חווייתי. כנגד האופציה האקדמית-מיושנת שהציע מורו ורבו של גוטמן -  בוריס שץ, וגם כנגד האופציה האוניברסאלית-מופשטת שהציע יוסף זריצקי – אופציה המתיימרת לייצג עמדה "בוגרת", עתירת תודעה-עצמית - בא גוטמן עם שפה משלו, היודעת לצייר, לאייר ולספר. הייתה זו שפה, שהעזה לחטוא לתפיסת ה"ציור-נטו" של זריצקי, אך היא קלעה, בכיוונון נכון, אל לב-ליבה של תרבות הממללת-את-עצמה לאורך כל ההיסטוריה ("מי ימלל גבורות-ישראל"). כבנו של סופר, וכמי שגדל על ברכי סופרים ומשוררים, מילים לא הרתיעו את נחום גוטמן והן נבעו מתוכו בטבעיות. בעוד שציירי "אופקים חדשים" התבטאו בלשון עילגת למדי, בעיקר בשפה העברית, וחיזקו עצמם בתזה על ייתור הנאראטיביות בשפת הציור המודרני - שפע גוטמן סיפורים ועלילות.  בעוד שזריצקי ביקש להסיט את תשומת הלב החוצה, לעבר מרכז אקס-טריטוריאלי, גוטמן כיוון אל יצריה של תרבות נרקיסיסטית ומתיילדת, השקועה רוב זמנה בניסוח-עצמה. ואכן, השיבה לו התרבות הזו אהבה. 

התערוכה "גוטמן בבית" מציגה, אם כך, ציורים ואיורים של נחום גוטמן ברצף אחד ולא כשני חלקים נפרדים באישיותו. בדיוק כפי שהיא משתהה על האיורים היא מפנה את המבט לפן נוסף ביצירתו, פחות מוכר ומזוהה - גוטמן כצייר של טבע דומם: דגים בקערה, פירות בסלסלה, זרי פרחים ופסלים עתיקים - קומפוזיציות ביתיות, המוותרות על האור הבהיר הים-תיכוני ומתמסרות לאווירה אינטימית ורגועה. גוטמן מתגלה בציורים האלה במיטב כוחות הצייר שבו, כמי שיודע היטב לבנות את המתח פנימה ולא החוצה.  כך גם בדיוקן הד"ר פוחובסקי, שם מתרכז גוטמן הפורטרטיסט בדמות הרופא התל אביבי, ובונה אותה, מדויקת ושלמה, אל-תוך חלל המרפאה, המכשירים הרפואיים, החלוק הלבן, ובעיקר המבט החד והרציני.

האינטימיזם של גוטמן בא לידי ביטוי מובהק בציורי המים שלו. אותו גוון כחול-בהיר, שקוף כמעט, ששימש אותו פעמים כה רבות לציורי הכנרת והים בתל אביב, או לאיפיון מרחב השמים, מתמקם בציורי הפנים על שמלה העוטפת מלאות של גוף נשי, על מפת שולחן או על ריבוע-שטיח המונח על רצפה. האקוורלים של גוטמן, צלולים בפשטותם, מעבירים יומיומיות שקופה ומרוכזת. כשגוטמן מצייר את הרוחצים בים, הוא לא בונה לתלפיות קומפוזיציה סזאנית, אלא משמר את רכות הטבילה ואת חומו של האוויר בתוך נגיעות-צבע נמסות, קלות ומהירות: הוא שם - בכחול, בתוך המים, ללא ארגון וניסוח.

ולבסוף – הנופים הגדולים, נופי השרון והשפלה, נופי צפת וטבריה, אותם אתרים מיתולוגיים של הציור הישראלי שדרכם נבנתה תמונת אהבת-המולדת, והם אלה שסללו מסורות-ראייה של המרחב המקומי. מה שלא צויר בנופים האלה, לא נכנס לזיכרון המרחבי. ומה שהיה בהם – נשמר כתמונה אידילית: הבית בלב הפרדס, הבאר המוצלת בין העצים, הסבך האפלולי של עלוות העצים, הסמטאות הצפופות של טבריה ושל צפת, השקד הכחול של ים כינרת, החולות של תל אביב. כמו הילדות כך גם הנופים התנסחו בציור וקיבעו תבניות. מכחולו של הצייר זיקק את המבט ורומם את המציאות המקומית מעל-עצמה לעבר הזיכרון האל-זמני.

מדברים עם נחום: שישה אמנים בדיאלוג עם נחום גוטמן

חלקה הראשון של התערוכה עוקב אחר הנוכחות הפיסית של ציוריו של גוטמן בחלל הבית ומרחיב את ההיכרות עם יצירתו באמצעות אוספים פרטיים. הפרק המסיים אותה בודק את העקבות המנטאליים שהשאיר אחריו גוטמן בתודעה של אמנים עכשוויים, הפועלים במרחב התרבותי הישראלי. ששה אמנים הוזמנו "לדבר עם נחום" ולפתוח בדיאלוג עם עבודתו: באיזה רובד – על איזו פלטפורמה -  הם פוגשים בו? 

יאיר גרבוז מדבר עם נחום דרך שפת הציור האקוורלית ודרך משחק-הערות ויזואליות על דימויי המזרח. הסדרה "טבע דומם מעוטר בתימנים" (2005) ממשיכה את פרקטיקת הציטוט של גרבוז השואב את אינוונטר הדימויים שלו מתוך ההיסטוריה של האמנות הישראלית, כשהיא מייצרת פראפראזות אירוניות על דמות "התימני" כסמן של "המזרח", על האוהל כסמן של קדמוניות ואותנטיות מזרחית כששניהם "שתולים" בתוך נוף אקוורלי, ספק נווה-צדק, ספק-טבריהאו צפת.  גרבוזאינו מצטט באופן ישיר מתוך ציוריו של גוטמן, כפי שפעל בסדרה הגדולה "אמנות ישראלית-איחוד, אמנות ישראלית-מאוחד" (2003-4), אלא הוא מנהל דיאלוג לשוני-ציורי עם "עגת" גוטמן – עם עולם המושגים האישי והתקופתי שלו, הן ברמה התרבותית והן ברמה הציורית: הרומנטיקה של המזרח, הנופים הארץ-ישראליים, דימויי ילדות ותמימות. האמירה של גרבוז על עולמו של גוטמן מרמזת על מירווח שנפתח ונפער בין החלום לבין המציאות ומאפשרת לקרוא אותם בסינכרוניזציה משובשת.      

אבישי איל, בן-דורו של גרבוז, מחבר את הדיוקן העצמי של "גוטמן הצייר" מתוך "לובנגולו מלך זולו" – חבוש כובע בארט צרפתי, אוחז בידו מחברת רישומים, לבוש בגדי תייר-צייד ויוצא כך אל העולם וגילוייו - עם דמותו-שלו כנער צעיר היוצא ללמוד ציור ומבקש להיות אמן. כשהוא יוצר חפיפה בין נעוריו הביוגרפיים לבין הזמן שבו גוטמן נחרט בתודעתו, משתמש איל בפרסונה של הצייר-צייד ההרפתקן כמטאפורה לחיבוטיו שלו כאמן צעיר: "הצייר-צייד" משול למי שיצא לצוד לו מעט "אבק-אמנים", ה"צייר המעופף" מאפיין את התלישות שבחלום האמנות, בעוד ש"הצייר-הנבהל" או "הצייר הבורח" (שבמקור הוא בורח מהנמר ומסכנות הג'ונגל האפריקאי), מהווה מטאפורה להיסוסים וחיבוטים של איל הנער, כמי שעומד על סף עולם האמנות ואינו בטוח בכוחותיו להשתייך אליו. איל בונה את 'האני הצייר' של גוטמן, לצד ציטוטים מתוך ציוריו שלו-עצמו כנער בן 16, שהשתתף בסדנת ציור ב"בצלאל" וצייר את דיוקן חבריו לסדנה – נערים ונערות צעירים, שבגרו בשנות ה-50 וה-60 המוקדמות והם מטפחים בליבם את השאיפה להיות אמנים, בתקופה שלא בדיוק העמידה את האמנות בראש סולם העדיפויות שלה. העיסוק של איל בדיוקן הצייר ובאטריבוטים שלו מתוך איוריו של גוטמן ממשיך עבודות קודמות שלו שעסקו באטריבוטים דומים: הפאלטה של הצבעים, המילה 'צבע' בהטיות שונות וסמלים אחרים המרכיבים, בפאזל-חלקים, את זהותו העצמית כצייר.

גם אריק בוקובזה  מאחד בין ציור של גוטמן – "צייד הציפורים" (1926) - לבין ציור ילדות שלו-עצמו. ליטוגרפיה צבעונית של "צייד הציפורים", הצועד עם כלוב ובתוכו ציפור בשביל בהיר המוביל לבית צבוע וורוד מוקף בפרדסים, הייתה תלויה בבית הוריו של בוקובזה, והוא זוכר היטב את הדמות שנשקפה אליו מול כיסאו הקבוע בשולחן האוכל המשפחתי. פעם נוספת מתמקם גוטמן בצומת שבין ביוגרפיה פרטית לזיכרון חזותי ולכן "השתיל" בוקובזה את צייד הציפורים של גוטמן, לבוש במכנסי השרוואל המזרחיים שלו, בשביל אחר, המוביל לא אל הבית הוורוד, אלא אל בית-עם-גג-אדום-וארובה שצייר כילד בן שש. פעולת "ההשתלה" הצליחה, אמנם, אך בדרך נפתחה דלת הכלוב והציפור עפה לדרכה... האם הרמז הוא פוליטי? אישי? פואטי? בוקובזה לא מספק תשובה ברורה, אך מוסיף רפרנס נוסף למהלך מתמשך בעבודתו המתייחס לדור הציירים של "בצלאל הישן" ולרפרטואר המורכב שבנו וניסחו בעבודתם הקשור לסימון המרחב האוריינטלי.

דורית פיגוביץ-גודארד מטפלת במיתוס הצבריות של נחום גוטמן והופכת אותו על ראשו, באמצעות איורים מתוך "דבר לילדים".  כילדה שגדלה בבית דתי, בשולי תל אביב, היא עוסקת בעולם של זעיר-בורגנות מהוססת וממושמעת, החיה את חייה לא תחת אורה הבהיר והחדשני של החלוציות, אלא בין קפליהם האפורים של חליפות הפקידות הבינונית. עבודתה של פיגוביץ-גודארד מאירה תמיד את הצד השני, האחורי, הלא-מואר וכך היא גם מתייחסת לאיקונוגרפית הילדות של גוטמן ב"דבר לילדים": במקום הזיהוי המוכר עם הילד הצבר, הגדל יחף, חופשי וחשוף לשמש ולאור, בחרה פיגוביץ-גודארד באיור של נמלה עמלה, לבושה בסינרה, אוחזת בסלה ונשענת על מקלה, גווה כפוף מזיקנה. תחת ידיה של פיגוביץ-גודארד הפכה הנמלה הכפופה לבת-דמותה של האישה הגלותית, כפופת הגוו, עטויה בשמלות רחבות, ומבטה נעוץ באדמה. הנמלה של פיגוביץ-גודארד צועדת מתוך רקע לבן אל כתם שחור-סמיך. במילים אחרות: במקום התמטיקה המוכרת של "מן החושך אל האור" הפכה פיגוביץ-גודארד את האוריינטציה של הנמלה הגוטמנית וכיווננה אותה במסלול הפוך: מן האור אל החושך. מן הארץ המוארת, הזקופה, אל הגלות החשוכה.

בעבר ציטטה פיגוביץ-גודארד בעבודותיה קריקטורות על חיי נישואין וזוגיות כשהן מתורגמות למערך קווי תלת-ממדי הבנוי ממסמרים ומחוטים הנמתחים ביניהם. לפיכך טבעי היה לה להיאחז בשפה האיורית של גוטמן ולהעניק לה טיפול דומה בטכניקת המלאכה הזו, הפופולרית בקרב מורי-מלאכה בכיתות הנמוכות. הנמלה השקדנית מופיעה פעם נוספת על גבי כרס עגלגלה, המתחבאה מתחת לאריג טרילין אפור של חליפות גברים, והיא חוזרת ומזכירה את הפרק הגלותי בביוגרפיה של גוטמן שנשכח והושכח על-ידי המיתוס הצברי של ילד החולות הצהובים והבתוליים.

דרורה דומיני מצטטת את גוטמן ציטוט כפול: היא מצטטת מתוך גיליון של עיתון "הארץ" שציטט איור של גוטמן. האיור שהופיע בעיתון מתאר רועה צעיר מחלל בחלילו לכבשיו הצמריריות, והם יושבים בנוף פסטוראלי של הגליל העליון - אם לשפוט לפי צללית פסל האריה השואג הניצבת על הגבעה, בין צמרות הברושים. הילד, מן הסתם, הוא בן-קיבוץ, לא רק בגלל הנוף הגלילי שבו הוא יושב, אלא גם על-פי עיסוקו, כובע הטמבל שלראשו ובגדיו הרחבים והמרושלים. הכותרת העיתונאית משחקת על הדמיון הפונטי שבין "צמרירי" ו"מצמרר" ומכריזה: "דבר מצמרר קרה לילדים" (בתוך הכותרת של העורך בעיתון "הארץ" חבויה הכותרת שכולה-תמימות: "דבר לילדים" – המקור לאיור של גוטמן). האירוע הספציפי נשכח גם מזיכרונה של דומיני עצמה אך הגירוי לעבודה הצנועה הזאת היה השימוש באיור האידילי כדי לומר משהו על התערערות אידיליית הילדות של גוטמן. את מטאפורת החרדה לגורל הילדים "חילצה" דומיני מתוך לועו השואג של האריה, כשהיא מסמנת גלי-קול מתפתלים היוצאים מגרונו בשאגה אל תוך המרחב הפתוח שסביבו. סימון 'האריה השואג' בתוך האיור של גוטמן ממשיך את עבודת התיעוד הגדולה של דומיני שעקבה, בשיתוף עם הצלמת פראנס לבה, אחרי אנדרטאות זיכרון לחללי המלחמות השונות במרחבי הנוף הישראלי.

דודו ברקת, האמן הצעיר ביותר מבין השישה,מתייחס גם הוא לסוג של ערעור השלווה ושבירת הרצף הבטוח בציורי הנוף הישראלי של גוטמן. בליבו של הנוף הגלילי, ממש מול השקד הכחול של ים כינרת צייר ברקת קאובוי רוכב על סוסו, דוהר בשבילים ויורה באוויר על תמונת הנוף האידילית. ברקת ציטט את הנוף של גוטמן על-גבי שקף, כשריבוע הציור המרכזי מותיר סביבו שוליים שקופים, המדגישים את ה'קליפתיות' של הציור. כך החדיר דודו ברקת את "שטח האש" האלים של אזורינו למרחב המחיה האידילי של גוטמן: הירייה הנורית באוויר מהדהדת בחלל...

בין הציורים המרהיבים של גוטמן, החיים את חייהם בתוך הבתים, מגינים על זיכרונות ילדות אהובים, לבין העבודות של האמנים הצעירים המגיבים ולא-מרפים, מתחיל ומסתמן דיאלוג מרתק שחייב להמשיך ולהמשיך..

טלי תמיר