"עזוב את פריז ובוא אלינו" – כתב גוסטב פלובר לחברו, תיאופיל גוטייה, מירושלים,
ב-13 לאוגוסט, 1850,"איזו שמש! אילו שמים, אילו אדמות, איזה הכל! אילו ידעת! צריך להספיק מהר. עוד מעט האוריינט לא יהיה קיים יותר. אנחנו אולי אחרוני המתבוננים בו..."
התערוכה "צייר-צליין : מסעות מחקר וגעגוע" צמחה סביב מבחר מראות של ארץ-ישראל במאה ה-19 מאוסף עמוס מר-חיים שצוירו על-ידי טובי המתבוננים באוריינט הרדום וההזוי, עשורים מעטים לפני שהתעורר אל הדרמה הפוליטית הגואה בו עד היום. אלה אותם אמנים-נוסעים שנטשו את בתיהם הבורגניים בלונדון ובפריז ואת "ימי א' הנפלאים" (פלובר) ויצאו אל 'המסע הגדול' - המסע אל האוריינט, או אל הלבנט. היה זה מסע שגבולותיו אינם ברורים, כשם שמטרותיו מעורפלות: הוא יכול היה להתפרש במרחבי האימפריה העותומאנית, בין קהיר לדמשק ולקונסטנטינופול, או להצטמצם לחבל ארץ מצומצם הנמצא ביניהן - ארץ הקודש וירושלים במרכזה. הוא יכול היה להיות מסע מחקר ארכיאולוגי, בוטאני או קרטוגרפי, או מימוש מסעיר של הפנטזיה האוריינטליסטית, כפי שפרחה בדמיון המערבי, בנוסח מסעו של פלובר. אחרים, חדורים ברגש נוצרי צרוף, יצאו אל המסע הזה כצליינים-מאמינים ועלו לרגל אל המקומות הקדושים.
הביקור בארץ הקדושה נע בין ריגוש עמוק לקושי ולאכזבה: "בירושלים שוררת עצבות עצומה", כתב פלובר לאמו, "יש בזה קסם גדול. קללת אלוהים כמו רובצת על העיר הזאת שבה דורכים רק על גללים ורואים בה רק הריסות..." [..] "אוויר של קבר ושממה"...ומצד שני: "הארץ עצמה נראית לי אדירה: התנ"ך לא פס מן העולם... זו ארץ מפוארת, ארץ פראית וגדולה שמשתווה לכתבי הקודש. הרים, שמים, בגדים, הכול נראה בעיני עצום..."
גם נחום גוטמן חווה את המסע אל המזרח, אך לא כצליין עולה-לרגל, אלא כילד בן חמש, בנו של סופר ציוני דובר עברית, הבא להתיישב בארץ ישראל. המזרח הדהים אותו והמשיך להזין אותו כל חייו. לירושלים הגיע גוטמן כנער בן 16, בשנת 1914, כשהחל את לימודיו ב"בצלאל". רישומיו מירושלים וסביבותיה באותה תקופה נושאים איתם את רוחה העזובה של העיר, כפי שנחשפה לעיני הציירים במאה הקודמת. אך גם כשיצא אל האור ואל המודרניזם, המשיך גוטמן לסגוד לארץ ולנופיה, כצליינה-ציירה הנאמן.
בחלק העכשווי בתערוכה מציגים שמונה אמנים ישראליים פעולות צלייניות שונות, המתרחשות בדרכים ומתייחסות למרחב המקומי או הפרטי. כ"צליינים חילוניים" (יצחק אוורבוך-אורפז, מרדכי עומר), ללא אתר מקודש וללא אמונה מנוסחת, יוצאים אמנים אלה למסעם מתוך תובנה ש"לא המקום עושה את הקדושה, כי אם ההליכה אליו". "צליינות לא אוהבת סופים", כתב י. א. אורפז, ואכן, התנועה אל - , ההתכוונות, החיפוש והמחקר הם שמניעים את האמנים הללו. הארץ הנפרשת לפניהם – איננה עוד עזובה ומלאה ברוחות מהעבר, אלא מאוכלסת ושסועה, טעונה ברוחות כאב ומלחמה. האמנים העכשוויים מבקשים לפענח את מערכת הקואורדינטות היוצרת את קוד הקדושה והכוח ואף לפרום אותה בעבודתם: הם ממירים את המקום הקדוש בבית הפרטי, בסמטה רחוקה, באמון הדדי, או בפרח מקומי אחד הנפתח עם לילה לאורך החוף. כך- או כך, הם ממשיכים לתפקד כצליינים חסרי-מנוח, לא רק בתנועתם ברחבי הארץ ובדרכיה כי אם גם בחיפושם אחר רגע של גילוי והארה.
טלי תמיר